הערפל מתפוגג, אני רץ לתוך מציאות ברורה, אני שם לב אליו
לצידי.
הזהו אחי אשר רץ איתי?
אולי זה חבר שעכשיו חוזר להגיד לי דבר שנשכח בעבר.
אני מגביר את קצב הריצה, הוא מגביר את קצב הלב.
אני פונה ימינה והוא מסתכל עליי מהצד, נשאר במקום.
הוא יודע לאן אנחנו הולכים, אני קובע את הכיוון. כל הדרכים
מובילות לרומא, אבל אני אצטרך עוד כמה ריצות כאלה כדי לדעת
בוודאות, ויש לי רק אחת.
אני מתעייף...

מעולם לא חשבתי שהוא יהיה יותר מבליבי
הוא כאן, הוא חי.
מעולם לא חשבתי שאני לא אשא אותו,
הפסקתי לשאת אותו והוא התנדב לשאת אותי.
הוא נושא אותי אל מה שתמיד נראה לי כחשיכה...

אני מתעורר, איפה אני?
אני אומר לעצמי שאני במקום בטוח ומאמת את דבריי.
אני מרגיש טוב, אבל אני לא יודע שאני בשלשלאות.
אני חולם שאני מתעורר ורץ בשדה, עם אותה אחת שחלמתי עליה
כשהייתי ער במציאות. אנחנו נחים תחת העץ ואני מאכיל אותה
תותים.
אני מרגיש על הבשר את ההנאה, עדיין לא את שיאה.
כשנשיקת החופש אוכלת אותי החוצה אני מתעורר ברעש.
זה היה אני שצעק.
בחלום שיותר אמיתי מהמציאות הרגשתי טוב,
ידעתי שהעולם טוב, ואז ידעתי באמת.
הצעקה נמשכה, עד שנרדמתי שוב לתוך החושך, הפעם לתמיד...