אני ומשה ישבנו על החומה. כשאני אומר החומה אני מתכוון ל-חומה
בה' הידיעה.
אותה חומה שאני, משה ובכלל כל החבר'ה מן השכונה, מתיישבים עליה
מאז שאני זוכר את עצמי, אותה חומה ענקית שהיינו צריכים פעם ממש
לטפס עליה בכדי לשבת, אותה חומה שהלכה וקטנה עם השנים, הלכה
והתפוררה. אך אנו המשכנו לשבת עליה עד שנאלצנו לקפל את הברכיים
במאמץ בכדי לשבת.
כמעט כולם עזבו את החומה -מתפתחים ,גדלים, עושים צבא, עוזבים
את הבית, לומדים, עושים תואר, מכירים בחורה, מתחתנים, מביאים
ילדים...
ורק אני משה והחומה נשארים.
כמובן שלכל יום יש גם מחר... אבל המחר כרגע נראה רחוק מתמיד.
"ראית את הבנזונה הזה? איך הוא הסתכל במשה כהן? משה כהן לא
יכול לסבול חארות כאלו..." אמר.
עוד פעם הוא מתחיל... חשבתי.
"הוא פחד ממך פחד מוות, משה, הוא כמעט והשתין במכנסיים."
ניסיתי לעודד אותו ולהגדיל את האגו שלו שהיה ענק בלי שום
פרופורציה גם ללא עזרתי.
"כן, זה נכון - הוא פחד!!" חייך, מבסוט מעצמו, "תאמין ל
,מיקו, מזמן לא נהניתי להכניס מכות כמו שהכנסתי מכות לאותו
בנזונה, זה היה מגיע לו!" טון קולו הגיע לטונים מאיימים, למרות
שהפעם לא היה בסביבה מישהו שיכול היה לאיים עליו.
נזכרתי בנער המסכן שנפל לו בידיים. רעד כמו חולה פרקינסון בן
שמונים. מדוע?
בגלל שהוא העז לענות למשה. משה התגרה והנער שאינני  יודע מה
להחליט אם הוא אמיץ או טיפש - ענה לו.
זה הרי ידוע - אסור לרצוח, אסור לגנוב, אסור לבגוד, ואסור
לענות למשה כהן.
"חברה שלך שווה זיון, אח שלי, שיחקת אותה." משה חייך לעבר
הבחורה חיוך מתגרה. אני אישית לא הבנתי מה הוא מצא בה, סתם עוד
מכוערת שיכול להיות שאפילו חשה קצת מוחמאת בגלל הבלגאן שהתפתח
בגללה.
"אל תדבר ככה..." גמגם המסכן, לרגע לא האמין כי באמת פתח את
הפה שלו, גם אני לא ממש האמנתי  "או שאני, אני, אני... " נשם
עמוקות, חושב לרגע למה הוא נכנס, אך הבין כי זה פשוט מאוחר
מידי בכדי לעצור ולסגת "א... א...אפרק לך את הצורה."
""מה אמרת?!!!" משה נהם לעברו, פניו מאדימות מזעם. חתיכת
שחקן.
באותו רגע ידעתי שזה הסוף של הבחור.
תברח... תברח... תברח... חשבתי. אך הרגליים של הבנאדם דבוקות
לרצפה. כנראה מההלם, או מהכבוד העצמי המיותר או כי הוא פשוט לא
ידע מי זה משה כהן.
מה שאגו טריפ יכול לעולל לאנשים. או בעצם מה שמשה כהן יכול
לעולל לאנשים... ילד טיפש, רצה להגן על הכבוד של הבחורה שלו.
מדוע הוא לא יכל פשוט לשתוק ולהתאפק ולהעלם מן המקום? אף אחד
לא היה צוחק עליו, הרי כל מי שאני מכיר היה פשוט בורח. מה
לעשות... כולם מכירים את משה כהן, ולברוח ממשה כהן זה הכל - רק
לא בושה.
""אף אחד לא מדבר ככה על משה כהן!!" צרח, קולו צרוד ומאיים
בכוונה תחילה.
"כן..." חייך, מביט בחלל הריק, רואה בעיני דמיונו את אשר קרה,
כיצד הכה את הבנאדם, כשהוא חושש אפילו להגן על עצמו "מעכשיו
שיראה את משה בסביבה הוא יעשה עיקוף של כל העיר..."
חבל שהוא רק מדבר שטויות, רק מתגרה, רק מתגאה. לא השתנה לעולם,
תמיד נשאר אותו דבר. הלוואי והיה משתנה, רק קצת, לטובה או
אפילו גם לרעה. רק שישתנה! אבל כלום... פשוט לא הצלחתי להבחין
בכלום. כמה שניסיתי לא הצלחתי למצוא הבדל ממשה כהן משה בן ה-
14 למשה כהן בן ה25. הוא גדל (מאוד) מבחינה פיסית, גידל זקן,
נראה אפילו מבוגר יותר לגילו, אבל חוץ מזה - כלום.
לא יכול להיות שבבן אדם יש כל כך מעט. לא יכול להיות שאלוהים
דפק אותו בצורה כזו קטלנית. הבנאדם בטוח חושב, חושב משהו, חושב
הלאה... בנאדם שהריגוש היחיד בחייו זה קצת מכות, קצת גראס עם
טראנס,  ולחפש אטרקציות סנוביות שעוברות כשאנו יושבים על
החומה.
לא יכול להיות שהבנאדם הוא בסה"כ מסה של שרירים בלי טיפה של
שכל, בלי טיפה של שאפתנות, להביט מעבר לחומה.
דפוק בשכל.
משה כהן דפוק בשכל.
אני דפוק בשכל.
אני זוכר אותו מאז שאני זוכר את עצמי.
כי משה כהן הוא החבר הכי טוב שלי.
"זוכר את ההוא שניפחתי אותו מכות בשבוע שעבר?" אמר לי, בעוד
אחת הפעמים, מיני רבות שישבנו על החומה ומעשנים קאמל (כי זו
הסיגריה הכי חזקה).
"כן? מה בקשר אליו?"
משה לקח שאיפה עמוקה מן הסיגריה, נאנח קלות "לא משנה..."
רק לאחר כמה דקות כשחשבתי כל מה שמשה אמר, שמתי לב כי לראשונה
מי זה זמן רב משה דיבר בגוף ראשון.
מוטי הנרקומן הצטרף אלינו, למשך חמש דקות דשנו בטקסט הקבוע "מה
העניינים? סבבה... מה קורה ככה? הכל בסדר? וולה... סוחבים, מה
חוצמיזה? הכל טוב? כרגיל."  
כאילו למישהו באמת איכפת.
מוטי התיישב לידי, מבטו תלוי באוויר, אישוניו נעים מצד לצד.
שאלתי לשלומו אבל הוא לא ענה.
"די שקט פה היום..." אמרתי.  
"כן..." אמר לי משה "זה יום הזיכרון היום, כולם בבית."
"לא היה יום זיכרון לפני שבוע?" מוטי הנרקומן שאל.
"לא, מוטי, יא מסומם, זה היה יום השואה..."
"הא..." נאנח, כמו ילד בן ארבע  שלמד משהו חדש.
"בא לך..." אמר, בעודו שולף ג'וינט שהכין מראש ולפתע נקטע.
צפירה נשמעה.
"מה קרה העיראקים מתקיפים שוב?" גיחך.
"יאללה קום, קצת כבוד, וכבה את הג'וינט!" גער בו משה.
"מה לא חבל?" מוטי הניח, את הג'וינט על החומה.
וכך שלושתינו נעמדנו, כל אחד והמחשבות שלו, מחכים שהצפירה
תסתיים. ואני מבטיח לכם שהדבר האחרון שחשבנו עליו זה על חללי
צה"ל.
חוץ ממשה. משה כיבד את יום הזיכרון. אבא שלו מת באחת המלחמות,
לא זוכר ממש איזה. קיבל כדור בצוואר, וגסס בערך יומיים, אחרי
שהרג 7 ערבים...
אז משה חושב על אבא שלו, ואני חושב מתי זה נגמר ומוטי לא נראה
לי שמסוגל לחשוב על משהו.
בזוית עיני קלטתי בדמות שמתקרבת אלינו, מה שנראה די מוזר באותו
רגע.
"הבנזונה לא עומד..." משה נהם.
הבנתי שהנה מתחילים צרות.
"היי זו צפירה! תעמוד!" קרא לעברו מוטי הנרקומן.
הדמות כלל לא התייחסה אלינו, להפך רק התקרבה, הצפירה עדיין
מהדהדת ברקע.
"תעמוד!!" הפעם משה צרח צרחה חייתית, שגרמה לי ולמוטי להתכווץ,
מותח את מיתרי קולו עד קצה גבול היכולת, אפילו הצפירה כמעט ולא
נשמעה. הפעם משה כהן לא משחק הפעם  משה כהן  ר צ י נ י .
הדמות בשלה, התקרבה לעברנו, כאילו כלל לא שומעת אותנו. לא
הצלחתי לזהות, ראיתי אך ורק קווי מתאר של מעיל ארוך ושחור
שכמעט ונתמזג עם החשיכה.
כשהתקרב הבחנתי כי זהו נער חרדי מישיבת חב"ד הסמוכה, חובש כובע
שחור ומעיל ארוך ושחור, מתעלם מאתנו בקור רוח די מרשים.
"עמוד!" משה ניסה שוב, הנער המשיך בשלו.
"עזוב... משה, הדתיים לא עומדים..." ניסיתי להרגיע אותו.
"קצת כבוד ליום השואה יא חתיכת אפס!" מוטי הנרקומן צווח.
משה כבר שעט לכיוונו של הנער.
"תעמוד!" הוא צרח, אך הנער בשלו.
מוטי שמח וטוב לב רץ לצדו של משה "יא דוס מנייק, לא מספיק אתם
לא עושים צבא?"
והנער? ממשיך ללכת.
אני כבר לא ידעתי מה מרגיז את משה יותר - העובדה כי הנער לא
עומד, או העובדה כי הנער התעלם לחלוטין מן הצרחות שלו.
משה כבר היה קרוב אליו מרחק של מטרים ספורים. הנער, שגבו מופנה
לעברו של משה, אפילו לא טרח להפנות את מבטו ולראות מי צועק
לעברו. לבוש בחלוק שחור וכובע ענק.
הצפירה המשיכה להדהד.
משה הטיח בגבו של הנער מכה שהפילה אותו על הרצפה.
אני לעולם לא אשכח את אותו מבט של הנער, לעולם. כאילו משה העיר
אותו מאיזה חלום או משהו. הוא הביט במשה אימה מוחלטת. מופתע,
רועד, בוכה, ואותו קור רוח שכמעט והערצתי פשוט נעלם כלא היה
מעולם. לא הייתי בטוח בכך - אבל הנער בכלל לא ידע מה משה רוצה
ממנו.
"קום!" משה צרח. אך הנער המשיך לשכב על הרצפה, מפוחד.
"קום!" צעקתי. למה הוא לא קם?
משה לא הסתפק בכך והמשיך להלום בו שוב ושוב, לבעוט בו בחמת
זעם. הדוס רמס את כבודו של משה לפני כולם - כעת הוא יצטרך לשאת
את המחיר.
מידי פעם, מוטי הנרקומן הגניב איזו בעיטה לנער. כמו דג טפיל
שנצמד לגופו של כריש.
הנער המשיך לצרוח בפאניקה, מנסה לגונן על עצמו, אך הוא היה כל
כך נמוך וצנום, ללא שמץ של סיכוי לעמוד מול הבעיטות הבלתי
פוסקות של משה.
"קום!" צעקתי שוב. הנער פשוט סרב לקום.  
"משה! מוטי! מספיק!" קראתי.
"להפסיק?" מוטי חייך "מצווה לתת לו מכות..." בעט בו שוב, ממשיך
לצרוח "כבוד לחיילי צה"ל יא דוס בנזונה!"
"אבא שלי מת בצבא! שכב פצוע, עם כדור בצוואר... הוא מת! בשבילך
הוא מת! בשבילך! בשבילך יא מנייק! ואתה לא יכול לעמוד?"

שנאתי אותו... שנאתי את משה כל כך. הבטתי לעברו והרגשתי שאני
מביט על הדמות הכי מתועבת בעולם, חשתי את גלי השנאה מציפים
אותי, גלים של זעם שמכים בי שוב ושוב, וחוסר האונים שלי לעומת
העוצמה הפיסית של משה, עוצר אותם. שואל את עצמי שוב ושוב -
מדוע אני תקוע איתו? מדוע אני תקוע עם חתיכת הבנזונה הדפוק
בשכל הזה? הידיים שלי רעדו, לא חשבתי באותו רגע, או שאני בעצם
לא זוכר מה חשבתי. עד היום אני לא זוכר ולא יודע מדוע עשיתי את
מה שעשיתי. לא רוצה לדעת. אני רק זוכר שכעסתי, כל כך כעסתי.
התקרבתי אל הילד ובעטתי בראשו בעוצמה כזו שהילד צרח צרחת אימים
שגרמה לכולם לסגת לאחור. צרחה שגרמה לי לפחד. העירה אותי
ממתקפת האמוק. היה נדמה לי לרגע שהרגתי את הילד. נשבע לכם
שלרגע חשבתי שממש הרגתי אותו.
קלחת של דם מילאה את פניו והילד נשכב שם מבלי לזוז. רק שפתיו
נעות באיטיות, אומרות או שלא אומרות.
הרבצתי לו כי הבנזונה לא עמד בצפירה, הרבצתי לו כי הוא פגע
בכבוד של משה, הרבצתי לו כי הכבוד של משה זה הדבר הכי חשוב
בעולם, הרבצתי לו כי אני שונא את משה, הרבצתי לו כי משה כהן
דפוק בשכל, הרבצתי לו כי הדפוק בשכל הזה הוא החבר הכי טוב שלי,
החבר היחיד שלי, ואני, כל כך עלוב וחלש - לא יכול לעשות כלום
בנידון.
"אתה מטורף..." משה מלמל.
אני מטורף. זה מקבל משמעות גדולה יותר כשמשה אומר לי את זה.  
הרגשתי את הצינה עוטפת אותי כאשר הבנתי. הוא לא מדבר, הילד לא
מדבר.
הצפירה נפסקה.
הבחנתי בחתיכת פלסטיק חומה ומעוכה זרוקה בין השיחים - זה מכשיר
שמיעה... לא האמנתי שזה קורה  - הילד חירש.
הילד לא שמע את הצפירה, הילד לא שמע את הצרחות של משה, הילד לא
מבין עד עכשיו  מדוע התנפלנו עליו.
משה הביט לעברו של הנער, שרוע ומתפתל מכאבים, פניו מבועתות,
פולט הברות חסרות משמעות.
"מה הוא אומר?" מוטי שאל.
"הוא חירש." אמרתי, "הוא לא שמע את הצפירה."
רכנתי לעבר הרצפה והרמתי את מכשיר השמיעה מעוך שנפל מאוזנו של
הנער המדמם, שפאותיו הסתירו את המכשיר טוב מידי.
"הוא חירש." מלמלתי  שוב לעצמי, מפחד מן המילים, מפחד מן הילד
הקטן והמדמם שמפרכס על המדרכה.
משה הביט באימה לעבר הילד, "לא ידעתי... לא ידעתי..." באותו
רגע משה נראה מעורר רחמים אפילו יותר מן הילד השרוע ברצפה.
אני התיישבתי בפינה, מביט בפניו הפצועות והמוכות אימה של הילד,
שנראו גרוע עוד יותר כשחשבתי שאני גרמתי לזה.
ואז משה שלף מהכיס שלו ממחטה ישנה וניקה את הדם מהפנים של
הילד, הילד מן הפחד בכלל לא זז, משה לקח את המכשיר והושיט אותו
לעברו של הילד, מנסה באופן פתטי להרכיבו שוב, דוחף את חוטי
החשמל הקרועים פנימה ומהדק את הפלסטיק השבור, אך בו ברגע שהוא
משחרר את אחיזתו, חוטי החשמל קופצים שוב החוצה, כאילו לועגים
לידיו המגושמות שיודעות רק להרוס.  "אני...אני מצטער..." לחש.
אך הנער הדתי העדיף כלל לא להתייחס אליו, קם על רגליו, בקול
בכי חרישי המשיך בדרכו, ראשו מכופף.
משה הביט לעברי לרגע בזעם, התיישב על החומה, פניו כמעט ונושקות
לאדמה, בוהה במכשיר השמיעה המעוך שבידו. אחת הפעמים הבודדות
שראיתי בו דמות כל כך מסכנה. כמעט וריחמתי עליו. בגלל משה הביט
לעברי "זוכר את ההוא שרבתי אתו בשבוע שעבר?"
"כן..."
"לא הכנסתי לו מכות בגלל שהוא קלל לי."
"אז למה?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"הכנסתי לו מכות בגלל המבט שהיה לו בעיניים, מבט מזלזל." הבחין
בג'וינט שכמעט ונגמר שמוטי הניח לפני זמן קצר על החומה, נטל
אותו ושאף ממנו.  "הוא כל כך זלזל בי! מי הוא שיזלזל בי? אבל
מה כבר יכלתי לעשות? איך אני יכול להתמודד מולו?"
התביישתי. כל כך התביישתי.
זהו משה. החבר שלי. החבר הכי טוב שלי.