[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אימא שלי נכנסת.
אני שוכב במיטה, מתעלם ממנה, הן במבט והן במילים. אימי מחזיקה
בידה סמרטוט והחלה לנקות את החדר, כמו בכל בוקר מאז ומתמיד.
כמו שהשמש זורחת בבוקר, כך אימא שלי מתייצבת עם הסמרטוט ביד.
כמה שהיא התבגרה, אימא שלי.
פעם קראתי מאמר באיזה עיתון שאומר שהתאים בגופינו מתחדשים
ומתחלפים, כך שמבחינה חומרית - זהו לא אותו גוף, ואם חושבים על
זה שנשמתה של אימא שלי שנשרטה, נפגעה, ואולי נשתנתה לגמרי - זה
לא יהיה מוגזם לומר שהאישה הזו שמנקה את החדר היא כלל לא אימא
שלי.
פניה ללא איפור, מוזנחות, לפעמים נדמה לי שרוצה להצהיר על
זקנתה בפני כולם, אבל אף אחד לא ממש רוצה להבחין.
שיערה מאפיר ואסוף ברשלנות, קמטים מסביב לעיניה ובמצחה שרק
הגבירו את אותו עצב שטבוע עמוק בעיניה, כל כך עמוק שאף אחד לא
ממש מבחין. לי היה נדמה שאותם קמטים היו שם מאז ומתמיד, עוד
מאותם ימים שהיניקה אותי כשהייתי תינוק, אותם ימים שטיילה איתי
ברחובות השכונה יד ביד, וליוותה אותי לבית הספר, אותם ימים
שלאימא קראתי אימא, ולא כמו היום, שלא קראתי לה בכלל. לא
הצלחתי להיזכר באותן פנים אחרות, רכות ויפות שליוו אותי רוב
חלקי חיי, אותם פנים שהביטו לעברי במבט אוהב כשציירתי את הציור
הראשון שלי בכיתה א', אותם פנים מלאות גאווה כאשר מסגרה את
הציור ותלתה אותה בכניסה לבית. זה היה ציור מטופש של הכלב
שלנו, שמת לפני מספר שנים, כלב מעורב, פודל עם פינצ'ר, מכוער
במיוחד יש להודות, ורק ליבה הרחב של אימא שלי שעה ליללותיו
כאשר אספה אותו לבית בלילה גשום במיוחד. היא ידעה ש הסיכוי
שעובר אורח ירחם על כלב רחוב - קטן מאוד, לכלב מכוער אין סיכוי
בכלל.
עד היום אותו ציור נמצא בכניסה לבית, כדי שיראו כמה גדול
הכשרון של הבטלן שכנראה ישן כרגע בחדר ליד.
מיד כשתסיים לנקות את החדר, תעלם ותופיע למחרת בבוקר, כאילו
זהו כל תפקידה בעולם - לנקות את החדר שלי. את שלה היא עשתה.
בסך הכל מאלו מורכבים החיים שלה - אותם מעשים קטנים ונטולי
משמעות שנותנים לה את הסיבה לקום בבוקר. הרי זו אימא שלי - זהו
היעוד שלה - לנקות. אין לה חלומות כמו שלי יש, איו לה תקוות
כמו שלי יש, אין לה שאיפות כמו שלי יש. וגם אם יש - היא לא
תודה בקיומם, אפילו לא בפני עצמה, כי אם היא תדע על קיומם, היא
תשקע באותה מחלה מלנכולית שחלה בה בנה הטיפש. היא השלימה עם זה
מזמן - היא סתם גוש בשר שנועד לנקות. הסמרטוט שהיא אוחזת בידה,
הפך לאיבר בלתי נפרד מידה הימנית, בעוד היא רוקדת עם הסמרטוט
מעל הרהיטים כמו בלרינה פגומה. והכל כל כך נקי בחדר- פרט לידיה
המזוהמות.
כשהיא מגיעה לרישומים הממוסגרים שציירתי במשך השנים, היא נוהגת
בהם כבבובות פורצלן-  חצוצרה, חלון, חתול וכמה דיוקנאות , כולם
נראו לי זהים לחלוטין. היא מעבירה את הסמרטוט מעל גבי המסגרת,
ומנקה את האבק מן הזכוכית,  בעדינות שלא ידעתי אם היא מרגיזה
אותי או מחמיאה לי. לעיתים אני חושב מה אימא שלי הייתה עושה
בחיים לולא היה אבק בעולם.
בכל אותו זמן שהיא מנקה, היא לא מביטה בי אפילו לא לרגע, היא
מביטה בכל דבר שיש בחדר, ונותנת לו תשומת לב לכל פרט ופרט
כאילו היה הדבר החשוב ביותר בעולם כרגע -  בכל ספר שיש
בספרייה, במחשב, במע' הסטריאו, בתמונות, במעמד לעיתונים,
באקווריום, בטלוויזיה... אבל לעבר הבן שלה לא תסתכל אפילו לא
לרגע.
אני לא כועס, אני אפילו לא נעלב. אני מבין.
הרי אני מיקו, הילד החמוד והמתוק של אימא, שגדל למשהו שהיא
ממשיכה לאהוב, רק יותר בשקט. היא מאוד כועסת עליי, היא מאוד
כועסת שגדלתי והפכתי להיות כל מה שהיא חששה ממנו, לפעמים נדמה
לי שהיא פשוט מתעבת אותי, אבל היא לעולם לא אמרה לי כלום, היא
לא מסוגלת - כל מה שהיא יכולה לעשות זה להמשיך לנקות.
פעם כשהייתה נכנסת הייתה שואלת לשלומי ואני עניתי לה שהכל
בסדר, ואז, מטעמי נימוס בעיקר שאלתי לשלומה והיא ענתה לי
שמצוין, ולאחר מכן שאלה אותי מה יהיה עם הציורים, מה יהיה עם
הלימודים, מה יהיה בכלל - ואני עניתי, שהכל יהיה, זה רק עניין
של זמן.
השנים עברו והתשובות הלכו ונתקצרו והשאלות הלכו ונעלמו, עד אשר
היה בנינו מן הסכם שבשתיקה - מספיק עם השאלות מכיוון שהתשובות
מאוד עצובות.
וכך עשתה.
והיא סיימה ויצאה, סוגרת אחריה את הדלת בשקט, כדי שלא תפריע לי
חס ושלום, ואני, עד לכתיבת שורות אלו אפילו לא חשבתי על
האפשרות לומר לה תודה, כי זה היעוד שלה בחיים, כמו שהיעוד שלי
זה להירקב במיטה ולחלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
את מצפה שאני
אוכל את החרא
הזה?

זבובון סנוב


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/5/05 22:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רונן עמר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה