שמעי אותי -  את בכיי המר, את געגועיי אלייך.
הקשיבי לי - לתחנוניי. כמה שאחשוק בזיכרון בודד, בו מופיעות
פנייך, במלוא הדרם.
איך נטרקת בפניי אותה הדלת פעם אחר פעם.
אשליות... כמה מרות יכולות הן להיות. אשליות.
כיצד מסוגלות הן לטשטש את היגיון ופשטות הדברים.
איך... צדקת לאורך הדרך התלולה ורבת המכשולים.
סירבתי להאמין, סירבתי להביט.
שקועה במעמקי מחשבותיי, במעמקי תקוותיי...
איך נחרטו בי דבריה. איך הותירה היא צלקת לכל אורכה של משמעות
המילה.
התנוססו להם במוחי האירועים, מנסה להכשילני. לשחק בליבי. לשחק
בתמימותי.
תקוות היו. תקוות מילאוני. שאכן כך היה...
שקרי לי. רמי אותי. הפילי אותי. שאבי את כל שנותר בי.
שוב, אינך כאן. שוב, בחלוף הזיכרון, איתו גובר כאבי.

איך עזבה היא לפתע? מדוע?
אך...
היא מעולם לא אהבה.
היא מעולם לא שינתה.
היא מעולם לא אכזבה.
היא מעולם לא עזבה.
היא...
היא מעולם לא הייתה שלי.