הם, אלו שמביטים, רואים ואינם נראים,
אנחנו התמימים, שומעים אבל לא מסוגלים להקשיב,
וביננו לבינם רק אוויר, אוויר סמיך מהרהורים לעת שינה בלילה
חמים.

הם תמיד מסתתרים,
אך הפחות מנוסים נחשפים:
עצם לא מזוהה בתמונה שפותחה,
זעזוע קל של מטוס באוויר,
דלת נפתחת מעצמה,
או פנס רחוב שהפסיק להאיר.

כוס שנשברת מעצמה בארון,
ציור שתלוי התעקם בלי סיבה,
זמזום משונה באמצע שיחה בקו הטלפון,
התעוררות פתאומית באמצע שינה.

הם שם, מחכים לנו,
בוחנים אותנו מקרוב.
שומעים כל מילה,
רואים כל תנועה.

לפעמים הם מתגלים והופכים
להיות דמויות אנושיות, חיות ומוחשיות.
מנסים להתערות, מדברים מגבוה.
לרוב הם ינסו לגעת ישר בליבנו
להראות את מה שאנחנו רוצים לראות
ולהגיד את מה שאנחנו רוצים לשמוע.

בגלל הפרש השנים הרב בין התגלות להתגלות,
לפעמים לא ידייקו וישתמשו בפריט אנושי
או מנהג השייכים לתקופת זמן אחרת,
כמו משקפי ראיה עגולים ועדינות מוגברת.

הם תמיד יתגלו, יקסימו ויזעזעו ואז יעלו בחזרה
ואנחנו בני האנוש, נשאר הלומי עין ואוזן,
נמשיך לחשוב שהחלון נפתח במקרה
ושהדלת מעצמה נטרקה.