הנה זה בא, עוד לילה.
בעוד רגע או שניים, היא תלבש את כותונת הלילה שלה, תצחצח
שיניים ותכנס למיטה.
היא תעצום עיניים, וכעבור כמה דקות של התרכזות אל תוך עצמה היא
תהיה שם.
עכשיו היא הגיעה. היא שמה לב שהוא חיכה לה, והתנצלה קלות.
הוא עמד שם מולה, כולו לבוש שחור, רוכב על סוס לבן.
הוא עטה מסכה שחורה על עיניו, דבר שתמיד גירה אותה, ומשך אותה
אליו יותר ויותר.
הוא ביקש ממנה להצטרף אליו לרכיבה, ולעלות על הסוס.
היא התקרבה לעברו בתנועות עדינות, מלטפות, ועלתה על הסוס.
ריח חזק של בושם משחרר נטף ממנה, ומסטל אותו.
כל מה שהוא רצה לעשות עכשיו היה להסניף ממנה עוד ועוד...
אבל הוא לא יכל. הוא רצה, אבל הוא לא יכל. כי ההיא תמיד הייתה
שם, עוקבת אחריו.
והוא ידע שהיא תמיד תהיה, משגיחה עליו, שלא יבגוד באמונתה.

הסוס מתחיל לדהור, והיא, מהדקת את אחיזתה אליו כאילו אוחזת
בחייה. היא ידעה שהיא רוצה אותו קרוב אליה, להחזיק אותו ולא
לתת לו ללכת.

אבל היא ידעה שהדבר אפשרי רק בחלומות, כי במציאות, הוא של
ההיא, ולא שלה.
במציאות, הוא רק הידיד הטוב שלה, האדם שמקשיב לה ושיודע לעזור
לה.
אבל בחלומות שלה הוא יותר מזה.
בחלומות- הוא האביר שלה...