כבר שנתיים ביחד, ואף פעם לא הבנתי למה אנחנו עדיין יחד.
בכל פעם שרציתי לעזוב - הוא גרם לי איכשהו להשאר.
הוא שיקר, הוא פיתה, הוא עשה איתי אהבה, הוא גרם לי לגמור שוב
ושוב, הוא הבטיח, הוא הכין ארוחות רומנטיות, עשה עבורי מחוות
יפות, אמר שישתנה...
לפעמים הוא התחנן, לפעמים הוא צעק. לפעמים הדמעות שלו הן אלו
ששכנעו אותי, לפעמים דווקא הקול הרועד והמרטיט בכנותו.

ולילה אחד, כבר לא יכולתי יותר. קמתי מהמיטה בהפגנתיות.
"אני הולכת", התחלתי לארוז את המזוודה, משליכה אותה על המיטה
ודוחפת אליה בגדים בפזיזות. "אני הולכת ולא חוזרת".
"בבקשה ממך, לא!", הוא ביקש ואז צעק: "בת זונה!" והמשיך ביבבות
נואשות, אולי לעצמו: "לא...".
עמדתי עירומה בסמיכות למיטה, הוא פכר אצבעותיו בחוסר אונים ולא
ידע מה לומר.
"שום דבר לא יעצור אותי, שום דבר לא יחזיק אותי פה. לא
עוד...", הבהרתי בטון תקיף.
הוא ניתר ממקומו והפיל אותי למיטה, נישק וחיבק. לא יכולתי לומר
"לא" למגע שלו.

הוא חדר לתוכי ורגע לפני שגמר, החליק החוצה לאיטו, התיישב על
אגני והשפריץ על חזי את נוזל החיים הלבנבן והדביק שלו. היה
חשוך וחשתי רק בנשימותיו החמימות ובנוזל החם שניתז על שדיי.
הוא חיבק אותי תוך כדי שכיבה.
"את לא עוזבת אותי", ואז נרדם.

כשניסיתי לגלגלו ממני והבחנתי כי אני לא מצליחה, הדלקתי את
מנורת הלילה בידי האחת, הקרובה אליה.
על הרצפה הייתה שפופרת ריקה של "סופר-גלו". כשהרמתי את
השפופרת, יכולתי לקרוא את התווית שעליה: "מדביק הכול,
באחריות. יש למרוח על העור, להמתין מספר דקות עד שהדבק יחלחל
דרכו ולהצמיד אליו את חתיכת העור השנייה בחוזקה".

בבוקר, כשניסה להתרומם, ראיתי קורים עדינים של דבק מחברים
בינינו.
"אנחנו איש אחד. 'ודבק איש באשתו'", ציטט מזיכרונו וחייך
אליי.
ושוב לא יכולתי לעזבו...