אני זוכר את השנה שעברה.
ישבנו בביתה, אווירת חג, מתכוננים למשחק.

יושבים כולנו בסלון ומחכים, מחכים לשריקה.
היא נזכרת ששכחה את משקפיה ואני רץ להביאם מלמעלה.
יושבים מתוחים ומחכים.

המשחק התחיל וכולנו יושבים מתרגשים ומביטים.
רבע ראשון, רבע שני, מחצית, ארוחת ערב קלילה
וממשיכים, רבע שלישי, שנינו מחובקים על הרצפה, מעלינו שמיכת
פליז חמימה.
המתח עולה, מכבי מובילה, מתחיל הרבע הרביעי, המתח בשיאו...
אנו מתוחים כמו שאר המדינה.
חמש דקות אחרונות, רק שלא יפשלו שלא יפשלו...
ארבע -  אפשר להשתגע מהלחץ, תמשיכו כך
שלוש דקות - מתחילים לחשוב שזה הסוף -  הטוב
שתי דקות -  מתחילים להאמין....
דקה לסיום -  לא מאמינים למראה עיננו.
הסוף, איזה אושר, איזה התרוממות רוח, תל-אביב בשיאה
מכוניות בכביש צופרות.
פאבים מלאים באנשים שמתחבקים ומאושרים.

עשרים ושש שעות אחרי....
גני יהושוע, מתמלאים באנשים צהובים , מכל רחבי המדינה..
מדינה שלמה, בצהוב בדרכה לתל-אביב, פקקים בלילה.
כוכבי מכבי עולים על הבמה... המדינה בהיסטריה.

אושר אדיר, בלתי נגמר.

שנה אחרי. ההיסטוריה חוזרת על עצמה...

גם  השנה מכבי נצחה...