את עלמה פגשתי בלוויה של אפריים. עמדנו קרוב נורא זה לזו,
מנסים להידחק תחת הצל המצומצם מדי של ברוש שלא הספיק עדיין
לפתח צמרת. גם בעוד עשר שנים לא תהיה לו מספיק צמרת, בטח לא
בלוויה עם מליון אנשים...
"בן שמונים ושלוש היה אפריים כשנלקח מאיתנו... נו... נו...",
הדהדו המקרופונים. נדמה לי שראש העיר נאם בשלב הזה, אנחנו
היינו די רחוקים מהבור המבוטן. הזיעה הטרידה אותי הרבה יותר
מאשר היכולת לראות את מעשה הקבורה עצמו.
"וחצי", מלמלה הבחורה הדקה שעמדה לצידי.
"מה?", שאלתי כשאני מנסה להבין אם היא דיברה אלי או לאיזה נייד
זעיר.
"וחצי, שמונים ושלוש וחצי", ענתה מחייכת.
"מאיפה את יודעת?"
"אני עובדת אצלו בלשכה, היתה לו יומולדת בדיוק לפני חצי שנה.
מאיפה אתה?"
"אני ממכירות, אני חדש שם, בקושי חודש".
"אז מה, גם לכם נתנו הוראה להגיע? אני רואה פה את כל המפעל.
הגיעו אפילו מהסניף בבאר שבע".
"כן... לא ידעתי בכלל שקראו לו אפריים".
"כן..."
חיוך קטן, הרגשתי שפני מאדימות.
"החום הזה הורג אותי" מלמלתי.
"בוא נלך מפה, אני מכירה מקום קריר יותר".
"אחרייך".
היא אחזה בידי, ומשכה אותי בין הניצבים שהיו עסוקים בשיחות על
עבודה, לעיסת מסטיקים, נפנוף אויר מהביל על פניהם, התנודדות
מרגל לרגל ובעיקר המתנה משועממת לסיום הלוויה.
חצינו את המדרון ועלינו בגרם מדרגות קטן לתוך מבנה אבן קריר
שניצב בלב איזור קברים מבודד.
"זה שייך לאיזו משפחה מליונרית מלונדון שרוצה להיקבר בארץ, בנו
לעצמם ארמון לאחרי המוות", הסבירה.
"מאיפה את יודעת את כל זה?"
"מכירה את הבת שלהם, היא עובדת איתי בלשכה של אפריים".
"אפריים זה שמת?"
"אפריים זה שמת".
באמת היה יותר קריר, ואפילו היה שם ספסל אבן שיש בפנים שעלמה
התפרשה עליו כאילו שאין בחוץ לוויה המונית לבוס הישיר שלה.
"איש יקר... קר... קר... ובעיקר מוערך... רך... רך..." המשיכו
הדהודי הנאום לטרטר מבחוץ, "אפריים, אתה תחסר לכולנו... נו...
נו..."
היה רגע שקט, ואני התיישבתי ליד עלמה שפינתה לי מקום לידה.
היא סובבה את הראש ממני והשיער שלה קיבל מן הילה מקרני השמש
שנפלו עליו, דרך חרכים קרובים לתקרת המבנה הקטן. הרמתי את היד
וליטפתי אותו בהיסוס. היא לא נרתעה, מבטה היה נעוץ בנקודה
כלשהי בקיר, אבל התרוממות הלחי שלה גילתה לי שחיוך קטן התפשט
על שפתיה. סובבתי את פניה אלי, וראיתי שעיניה עצומות.
נשקתי לה על שפתיה.
"המממ... תמשיך", גרגרה.
"את בטוחה? בכל זאת יש אנשים בחוץ...", אני כבר הרגשתי איך
הבושה נושרת ממני. היא כל כך נעימה למגע. "את אפילו לא יודעת
איך קוראים לי..."
"אתה רועי ממרקטינג", צחקקה והצביעה על תג החזה שלי.
"ואת... עלמה". סובבתי את התג שעל חזה, שעלה וירד למגע
אצבעותי. "נעים מאוד מאוד, עלמה".
"כן..."
"ומה אם יבחנו אותנו על מה שהיה בלוויה?" שאלתי בנסיון להישמע
קליל ומתוחכם, "אחרי הכל צריך לפחות פסקה על ההספד עצמו".
"אני אתן לך את התקציר, מהיכרות אישית עם הנאד הזקן..." היא
חייכה עמוקות וכבשה אותי לגמרי. אני מת על הראש שלה - חשבתי
לעצמי והנהנתי. מבחוץ הרמקולים נשאו את הנאום של בן המשפחה של
אפריים עם שברי מילים כמו: "אבא, חבר, זוכר, כולנו, נסעת,
דואג, אהבת, מיני מאפה, אוטובוס".
עלמה התעלמה מהם לחלוטין, "איש יקר, ומוכר, בוס אכזר, שכל איש
ומכר ידעו שהוא מופקר,"
צחקתי בקול רם מן החרוזים.
"הוא אהב את אשתו אבל התגרש ממנה, אהב את ילדיו אבל היה עסוק
מדי בשבילם, אהב כסף אבל לא ידע להנות ממנו, אהב את המפעל אבל
בקושי הכיר את עובדיו..."
"אני מבין שאת לא נורא מצטערת שנפטר..." השחלתי מילה בשטף
דבריה.
"המממ... אתה ממש חד אבחנה", רכנה לעברי ואני עצרתי את החיוך
שלה בשפתי - הפעם באופן ממושך יותר.
"ועתה... תה... תה... לקריאת הקדיש... דיש... דיש..." נעצרו
פתאום הרמקולים מבחוץ וצקצוקים צורמים מעורבים בקולות בכי
חנוק.
"מה קורה שם?" עלמה טיפסה על הספסל וניסתה להציץ החוצה. אני
ישבתי והסתכלתי על הסילואט של גופה בקרני השמש.
"הבן שלו מתמוטט...", ירדה חזרה אלי "איזה בלגן שם". שוב קרבה
שפתיה אלי, ונענתה למגע ידי. מבחוץ עדיין נשמעו מלמולים ורעש
רקע למתרחש...
"יתגדל ויתקדש שמה רבא" אמרה ופתחה את כפתורי החולצה הלבנה
שלי, מלטפת את חזי ומחליקה אל מאחורי גבי. ההתרגשות שלי גאתה,
ומבחוץ החרה החזיק הבן השבור בקולו המתכתי, "רבה... רבה..."
"אני חושב שהוא גדל ומתקדש בשמחה רבה..." חייכתי והסרתי את
החולצה שלי ואחר את שלה. יש דברים יותר חולים מלעשות אהבה
באמצע לוויה, אבל לא הרבה.
כשישבה על חלצי ומבחוץ הדהדו המילים "בעלמא דע ברא כרעותה,
וימליך מלכותה" כבר לא יכולנו לעצור את הצחוק המתגלגל.
"איך הם יודעים מה קורה פה?" היא שאלה בעודה מתענגת על המגע.
"בעלמה... בעלמה..." המהמתי והרגשתי את השיא המתקרב.
"בחייכון וביומיכון... כון... כון..."
"בוא אלי" היא לחשה, "בחייך".
"ובחיי דכל בית ישראל... אל... אל..."
"בוא אלי עכשיו. אני רוצה אותך בתוכי".
"בעגלא ובזמן קריב... ריב... ריב..."
זמן קריב הגיע. שנינו הגענו ובחוץ הקהל החרה החזיק "ואמרו
אמן... אמן... אמן..."
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.