היא שוב עושה את זה, שוב מדברת עם האוויר וקוראת לו אימא.
"תפסיקי, תפסיקי לעשות את זה!" צעקתי שוב לעברה.
"אימא פה, היא מדברת איתי, היא אמרה שהיא תבוא" אמרה ליה "היא
תבוא שי! אימא חוזרת אלינו!".
"לא אימא כבר שלוש שנים לא אתנו, ליה תפסיקי עם זה, אמרתי לך
שאם תמשיכי כך אבא עוד ייקח אותך לפסיכולוג או גרוע מזה
לפסיכיאטר! זה מה שאת רוצה?" שאלתי אותה.
"לא" ענתה בלחישה.
"אז תפסיקי לדבר אליה כל יום כאילו היא כאן אתך" אמרתי.
"אבל היא באמת אתי שי, מתי תביני שאימא לא עזבה?" שאלה.
"זה משפט שאני צריכה להגיד" אמרתי בציניות "לכי ליה לשחק במחשב
או משהו" שלחתי אותה, רק שתעשה משהו חוץ מלשבת בסלון ולדבר עם
האוויר ולקרוא לו אימא.
לפני שלוש שנים הכל היה מושלם, בית מושלם, אימא ואבא ושתי
בנות, מושלם.
הכל גם יכל להישאר מושלם ללא הנהג השיכור שהתנגש ברכב של אימא
בשעת לילה מאוחרת שהיא חזרה עם חברתה מהחוג לקדרות שבו הן
לומדות מחוץ ליישוב.
הכל יכל להישאר מושלם ללא חברתה של אימא לא הייתה מתה על המקום
ואימא הפכה לצמח.
והנהג, הנהג שלקח לי את אימא הוא רק קיבל כמה שנים כלא, הוא
בטח ייצא עוד מעט, אבל אימא, מתי אימא תצא מזה?!, מתי אימא
תחזור אלינו?!.
לבית המושלם.
כל פעם שאני מוצאת את ליה מדברת עם האוויר וקוראת לו אימא, כל
פעם כזו מחזירה אותי לאותו יום שהתחיל כיום מושלם והפך ליום
קודר ועצוב, אותו היום של התאונה.

אימא הלכה לחוג הקדרות בשעה 8 בערב כמו כל יום שלישי.
ואבא יצא עם חברים כמו שהוא עושה כל יום שלישי שאימא בחוג
שלה.
ואני בת 14, ועוד שבועיים חוגגת את יום הולדתי החלטתי לקחת את
ליה אז בת 7 לבריכה לשחיית לילה.
אותו יום היה יום קיץ חם ומחניק ומה יותר טוב משחיית לילה כדי
לצנן את החום החונק של הלילה הקיצי.
פסענו אני וליה לבריכה שהיא רק כמה קילומטרים מביתנו, ובדרך
עברתי דרך הבית של אביעד לקרוא גם לה שתבוא אתנו.
"היי" אמרה אביעד.
"היי" אמרתי
"היי אבי" קראה ליה בשם החיבה שהיא הדביקה לאביעד "רוצה לשמוע
מה עשינו היום הקייטנה?" שאלה.
"לא אני לא חושבת שאביעד רוצה לשמוע" עניתי במקומה "רוצה
שנעבור דרך רוני ונקרא גם לו?" שאלתי.
"אוקיי" ענתה אביעד "ואני אשמח לשמוע מה עשיתם היום בקייטנה
ליה" פנתה אביעד לליה.
"היום זה היה יום הפרפרים בקייטנה, למדנו קצת אליהם והחלק הזה
היה משעמם, אבל אחר כך הלכנו לשדה לראות עם נימצא פרפרים
והקבוצה שלי מצא 6 פרפרים!" אמרה בהתלהבות וכדי להדגיש זאת היא
סימנה עם אצבעותיה 6.
"איזה יופי" אמרה אביעד בנימה של התלהבות גם היא.
"כן ממש נפלא" אמרתי גם אני בנימה לגלגנית קצת.
אני לא יודעת איך להסביר זאת בדיוק, אך אני אף פעם לא מוצאת את
עצמי קרובה לאחותי, תמיד שאני רוצה להתקרב ולנסות להבין אותה
ושהיא תבין אותי ישנו איזה קיר שחוסם את הקרבה שלי.
אנחנו תמיד מתייחסות אחת לשניה במין ציניות, גם היא יודעת כבר
להתחצף אלי ולענות לי במילים הנכונות שהיא יודעת שירגיזו
אותי.
אך זה לא תמיד ככה, ישנם פעמים ובודדות שאנחנו מתייחסות אחת
לשניה כחברות טובות ולא כאחיות טיפוסיות.
הגענו לבריכה, רוני כבר היה שם.
שחקנו, שחינו במים, שמחנו ונהנו עד שהודיעו על סגירת הבריכה
בעשר וחצי.
חזרנו אני ואחותי לביתנו וכבר מצאנו שם את אבא.
הוא הכין לנו ארוחת ערב או יותר נכון הזמין פיצה מהעיר הקרובה
ליישובנו, כמו בכל יום שלישי.
אבא הודיע לנו שצריך ללכת לישון, אך אני ואחותי השגנו ממנו עוד
חצי שעה עד הכיבוי אורות בהבטחה שלא נספר לאימא שתחזור.
הלכנו לישון באחד-עשרה וחצי.
משהו העיר אותי, אני לא יכולה להסביר בדיוק מה, אך אני יודעת
שפתאום התעוררתי, ולא הצלחתי להביא את עצמי לשינה שוב.
הבטתי בשעון, שתיים-עשרה וחצי.
קמתי והלכתי לעבר המטבח, אולי שתייה קרה תחזיר לי את השינה
שאבדה.
מצאתי את אבא יושב בסלון וצופה בטלוויזיה.
הכל קרה כמו בכל יום שלישי רגיל וצפוי.
"היי אבא" אמרתי, כמו בכל יום שלישי, אבא יושב וצופה בטלוויזיה
מחכה לאימא שתשוב מהחוג.
"היי, קטנטונת, לא מצליחה להירדם?" שאל, בשביל אבא אני תמיד
יהיה הקטנטונת שלו, ואחותי תהיה הבובונת, כך הוא קורא לי
ולאחותי מאז ומתמיד.
"כן, לא יודעת משהו העיר אותי" הסברתי "אני אקח לי משהו לשתות
אולי זה יעזור לי לחזור לישון"
"בסדר, רוצה שאני אחמם לך חלב חם, או יכין לך שוקו?" שאל, אבא
שוכח שאני כבר בת ארבע-עשרה ויודעת לעשות דברים כאלה לבד,
עדיין הקטנטונת שלו.
"לא תודה אבא, אני יכולה להסתדר לבד" אמרתי ופניתי לעבר
המטבח.
"אוקיי" קראה לעברי "קטנטונת" הוסיף בטח במטרה להקניט אותי.
לקחתי לי משקה קר ופניתי אתו לכיוון חדרי, הייתי כבר שתי צעדים
מחדרי שזה קרה.
דפיקה בדלת.
לאימא יש מפתח היא לא דופקת בדלת.
מי יבוא אלינו ברבע לאחד אחרי חצות?
דבר כזה אף פעם לא אירע ביום שלישי.
אבא פנה לפתוח את הדלת, שני שוטרים עמדו מעבר לדלת.
וכך זה קרה מאותו רגע שבו אבא פתח את הדלת, עולמנו חרב עלינו
בתוך שניות מספר.

אני עדיין מקבלת את אותו צמרמורת, כאב, והשמטות היד שלי כאילו
אני עדיין מחזיקה את הכוס הקרה בה אחזתי ברגע ששמעתי את
הידיעה.
התחושות האלה עדיין תוקפות אותי אחרי כל זיכרון, ממש כאילו אני
חווה את אותו רגע שוב.
אולי היום הזיכרון יותר חזק מאשר בכל יום מכיוון שזהו יום
שלישי.
כן אולי בגלל זה.
כדי שאני אצא מגל הזיכרון המר הזה, הרי יש לי עוד להכין ארוחת
ערב, אבא עוד מעט יחזור מבית החולים.
אך אני לא יכולה, תמונות חיות של אימא מתרוצצות לי בראש, ומקרה
מסוים אחד, שכל הזמן חוזר על עצמו.
חלום.
חלום על אימא.
אני יושבת בסלון הטלפון מצלצל ואבא מעבר לקו.
"אימא התעוררה" הוא מכריז בשמחה.
אני עומדת בסלון וצלצול טלפון קוטע את מחשבותיה.
אבא מעבר לקו.
"אימא התעוררה" הוא מכריז בשמחה.