במבט ראשון, כמו תמיד, מה שמותיר את הרושם הראשוני הוא המראה,
שפת הגוף, אופן הדיבור. היה בה יופי, בזה אין ספק. היה זה יופי
'עממי', כמעט לומר כפרי, כזה שמושג כמעט ללא מאמץ, ומאמץ גם
ככה לא ישנה הרבה. כך שהשכם בבוקר, אפילו לאחר לילה לא לילה,
מיד לאחר שהתעוררה, היא נראתה אולי מעט שונה, אך עדיין לא פחות
טוב מאשר בדרך ליציאה בליל שבת. החיוך שלה הפך אותה לכלל לא
מאיימת, מעין חיוך מעט נבוך, נחבא אל הכלים, מה שהשתלב לא רע
עם השתיקות הממושכות. רק חדי עין, או טיפוסים דומים, יכלו
לראות כי החיוך היה כמגננה, כתיחום בין מה שבחוץ למה שבפנים,
כך שהבחוץ לא יציק יותר מדי לפנים (או אולי להפך?).

במבט שני, לאחר היכרות קצרה, אחדים עלולים היו להמשיך הלאה, כי
היה בה משהו שיכול היה לתסכל את הסביבה - מבט מעין משועמם, חסר
ציפיות מיוחדות ושאיפות, שדבר לא ממש מספק אותו מלבד הטלוויזיה
הקרובה (ולא ממש חשוב מה מוקרן בה כרגע) או ארוחת המיקרו הקלה
ביותר (ולעזאזל הטעם). כמעט לא מתלהבת מדבר, וגם כשמתלהבת,
נוטה להכבות די מהר. וכשהיא מוצאת משהו שמעניין אותה היא לא
ממש תתמיד בו. זה שנהנתה מטיול מאומץ יום אחד לא תשנה את
בחירתה להישאר בבית ביום למחרת, וגם העובדה כי כאשר הנסיבות
'אילצו' אותה לקרוא ספרים, ואף ספרים קשים לקריאה, היא  הצליחה
להתחבר לאותם ספרים, ואף ממש להנות מהם, לא תשנה, כי הקריאה
היא עדיין מבחינתה אופציה כמעט אחרונה להעברת הזמן הפנוי, והיא
תעדיף פעילות שפחות דורשת. מעין עצלות המביאה אותה לחפש את
הדבר הפשוט - את השינה, הטלוויזיה, צפייה בבעלי חיים בגן חיות
ולא במקום מחייתם וכד'.

אך במבט שלישי, מבט אמיתי ומעמיק יותר, יגלה זה שהתמיד
בסביבתה, בדרך כלל לשמחתו הרבה, כי התיאור הפשוט כלל אינו
מתאים, וכי הדברים מורכבים ויפים הרבה יותר:
כי למרות השתיקות הממושכות, ולמרות שבדרך כלל תעדיף לתת לאחרים
לנהל את השיחות, הרי לעתים, כך לפתע פתאום, בלי אזהרה מוקדמת,
היא תזרוק לחלל האוויר, תוך כדי שיחה סתמית, אמירות שמגלמות
בתוכן אבחנות דקות ומעמיקות, אמיתות שרבים יכלו להעביר חיים
שלמים מבלי בכלל לשים לב אליהן. דבר שיותיר את המאזין הקשוב,
בתחילה מופתע מעצם הדברים שנאמרו, ולאחר היכרות מה, מסוקרן,
מהו אותו מסך שמותיר אותה רוב הזמן מאחוריו, ומהו הדבר האחר
המעיר בתוכה את אותה יכולת להתחבר ולהבין דברים לעומקם, כאילו
מהות החיים האנושיים פרושה לפניה, ורוב הזמן היא פשוט בוחרת לא
לראות (או שמא לא להראות לעולם כי היא רואה?).  
כאילו אותם קפלים פנימיים באישיות, אותו מנגנון שקיים לכאורה
בכל אדם, אשר גורם לו לשאול את השאלות המהותיות והקשות ביותר,
רק שאצל רוב האנשים נמצא כל כך עמוק ורחוק עד שהם מצליחים
להדחיקו רוב הזמן כמעט ללא מאמץ, או אפילו לכבות אותו, ואפילו
בלי לשים לב לכך (כי הרי אחרת גם הדברים הפשוטים ביותר, יכולים
להפוך למסובכים מדי, מאמצים ומתישים), אצלה הוא נמצא ברובד
החיצוני, ממש קרוב לפני השטח, לא ניתן להדחקה פשוטה. דבר שהופך
את הדברים הפשוטים ביותר לדורשים מאמץ ואנרגיות. ובמצב כזה
לפעמים אין לה ברירה אלא לברוח לאותה טלוויזיה, או לפעילויות
אחרות אשר אינן דורשות יותר מדי מחשבה. כך שאין מדובר כלל
בעצלות אלא בבריחה שמהווה יותר מהכל מנוחה, אפילו אם מדובר
במנוחה מדברים שלכאורה הם מאוד פשוטים, אך בפועל הם ממש לא.

כשניתנה לה פעם הבחירה איזה סרט לראות, בחרה את הסרט ה- 'כבד'
יותר על פני אלו הקלילים וחסרי משמעות, ואף הוכיחה את אלו
שפסלו את אותו סרט מראש בגלל אותה 'כבדות'. וגם אם לא תעשה זאת
מיזמתה (בדרך כלל), היא תדע להעריך ארוחה טובה, או את הערך
המוסף שבספר שקראה, ולמרות שתטען כי עדיף (או קל יותר) לראות
בעלי חיים בגן חיות, היא זו שתתרגש ביותר, אם במקרה יקלע לדרכה
בעל חיים באזור מחייתו, ולא משנה אם גדול הוא או קטן, רגיל או
מיוחד, כזה שראתה ממנו כבר בעבר או לראשונה.

מספר פעמים, כשכבר רצתה לבחור בעצמה ספר לקרוא, סרט לראות,
דיסק לקנות, ואף אדם להיות אתו (גם במובן הפשוט והזמני ביותר)
הבחירה נראתה לה כה קשה, כאילו לא ידעה מאיפה להתחיל. ואז או
שויתרה, או שנתנה לאחרים לעשות את הבחירות בשבילה, או שפשוט
בחרה 'על עיוור', כך סתם.

ונראה כאילו בתחומים אלו כמו גם באחרים עדיין לא עיצבה לעצמה
טעם אישי, עדיין לא בחרה את הבחירות האמיתיות, עדיין לא נחשפה
לתחומים רבים שהיא לעתים משתוקקת להיחשף אליהם, ושעוד נכון לה
אותו מסע עצמי בלתי לגיבוש אותן בחירות והעדפות.

אך אותו חיפוש מתנהל לו בעצלתיים, ולרוב היא מנסה לחמוק ממנו,
אך גם הפעם אין מדובר בעצלות אלא דווקא באיזה פחד עמום ובלתי
מוסבר, מה יהיה אם אחרי אותו חיפוש ובסופו, היא לא תגלה דבר,
או חמור מכך, מה שתגלה לא יהיה מספיק טוב, שהיא תגלה שהיא 'סתם
עוד אדם'.