האלוהים שלי מת במוצאי שבת,
סמוך למועד פטירתו של סבי.
משהו בתוכי פרפר ובעט,
כמו השראה פתאומית,
התגלות לנביא.
אולי בעצם אין כלל יישות עליונה,
אין מי ששופט, אין מי שמשגיח.
בעצם לא נותר בי דבר מאותה האמונה,
פרט לתחושה שהכל די
מסריח.

אנשים במצוקה קוראים לאלוהים שלהם לעזרה.
אני קורא לעצמי, אין לי ברירה -
האלוהים שלי מת.

הוא מת בתאי הגז, במחנות הריכוז בפולניה.
הוא מת במלחמה בלבנון, ברעב הכבד בסומליה.
מת, ואין אפילו מי שילבש שחור.
אני זה שקורא עליו קדיש עלי קבר.
מת, והוא כבר לא יחזור.
אני?
אני דווקא בסדר.

אנשים נבערים רואים באלוהים שלהם דרך מילוט.
אני לא נמלט, אני נשאר כי זו שטות -
האלוהים שלי מת.

האלוהים שלי מת במוצאי שבת,
סמוך למועד פטירתו של סבי.
קברתי אותו לצד האמת
והצדק המוחלט,
בשורה אחת עם
החלומות והרחמים שבלבי.
ואני עדיין מחפש, עודני מאמין
שיש דברים נסתרים שאינני מבין.
רק דבר אחד אני יודע באמת,
שהאלוהים שלי מת.