כבר כמעט שנתיים אני נמצאת במצב הזה. דבר לא משתנה מלבד מזג
האויר, אולי רק העונות מתחלפות. זה התחיל בקיץ החם ובשמש
השורפת, אז הגיע צו 8 ונקראת לחזית. לא רציתי לתת לך ללכת אולם
לא היה ביכולתי למנוע את התייצבותך, ההחלטה לא היתה בידי. חשתי
חסרת אונים על שלא יכולתי למנוע זאת, כעסתי עלייך, על כל העולם
ובעיקר על עצמי על שהייתי כה חלשה.
ספרתי כל יום מאז שהלכת, בכל רגע מחשבותיי היו נתונות לך.
בערבים החמים של הקיץ הייתי נוהגת לשבת במרפסת, לצפות בילדים
שמשחקים בפארק ממול ומצטערת על שלא היית פה כשבן נולד. אפילו
לא היית מודע לקיומו...
בן ישן ואני לקחתי את האלבום והעליתי זיכרונות בעוד דמעות
זולגות מעיני, לא יכולתי לעצור אותן וכנראה שגם לא רציתי. זו
היתה דרכי לפרוק את כל הכאב והצער...
בן, אני כל כך מצטערת על שמנעתי ממך להכיר את אביך, אנא הבן כי
לא היה ביכולתי לעשות דבר, זה היה מעבר לשליטתי, כנראה יד
הגורל בחרה בדרך זו עבור אביך...
כעת הגיעה עונת החורף. העונה האהובה עלי, העונה המפנקת, העונה
היפהפייה ששנינו אהבנו...
אני יושבת מול החלון בכורסא העתיקה שאביך קיבל בירושה מאבי
סבו. הוא כה אהב אותה. היא סימלה את אחדות המשפחה וההיסטוריה
שלה, היא היתה נורא חשובה עבורו וכן גם עבורי.
יורד גשם, הטיפות הגדולות נופלות להן באיטיות על האדמה כאשר הן
נוגעות בחלון עליו אני מסתכלת, הן מבקשות להיכנס פנימה לביתנו
ולתוך נשמתי. הן מזכירות לי אותך, גם אתה היית בתוכי, נכנסת
אלי לתוך הנשמה ולעולם לא יצאת ממנה. דמעות זולגות מעיני ללא
הפסקה כמו טיפות הגשם. כעבור שעתיים אני מפסיקה, אין בי יותר
את הכוח לבכות על אביך, בן, נגמר בנק הדמעות מזמן. הטיפות
מבקשות להיכנס לבנק הדמעות אולם יש יותר מדי מועקה בפנים
שמונעת את כניסתן.
אני עוצמת את עיני ורואה את אהובי מרחוק, אני הולכת ומתקרבת
אליו, הוא נותן לי את ידו ואנו הולכים יחדיו אל עבר ענני
הגשם.
אני מצטערת, בן, אבל לא יכולתי יותר...