"די מייקל, אל תצלם אותי! אני רצינית", כך מאיה צווחה במשך
כחצי שעה בזמן שמייקל רודף אחריה עם המצלמה הדיגיטלית שלו.
כמובן שהמרדף לא היה מהיר או אינטנסיבי במיוחד מאחר ששניהם כבר
הורידו כמה וכמה כוסות של קנג'סקה, הוודקה הכי איכותית שאפשר
למצוא בפחות מחמישה עשר שקלים, לטענתם. ג'קי הדליקה אחת
מסיגריות הנובלס שלה והסתכלה על שניהם במבט ביקורתי על
התנהגותם הילדותית, אך כמובן שיכול להיות שהיא פשוט בהתה בהם
מכיוון שהסניפה יותר מדי דבק. בשלב מסוים היא איבדה עניין
במרדף שלהם ופנתה לפלאפון על מנת להתכתב עם אחד מהחברים החדשים
שלה, לא שמישהו זוכר מי החבר הנוכחי, גם היא בקושי זוכרת את
השמות שלהם. "ג'קי, אפשר לקחת לך סיגריה?" מאיה שאלה בצחקוק
מתמשך, כנראה בהשפעת האלכוהול. ג'קי רטנה מעט על שמאיה לא קונה
אף פעם קופסא משל עצמה, אבל נתנה לה סיגריה בכל זאת. באותו זמן
מייקל הלך הצידה לדבר בפלאפון, השיחה ארכה כמה דקות וכשהיא
הסתיימה מייקל נשכב על הרצפה באנחת רווחה, "כמעט עלו על זה
ששתיתי, הזונות" הוא פלט, והדליק סיגריה מקופסא מקומטת שנחה על
ידו. "אני כמעט מצטער שהם קנו לי את הפלאפון החדש אחרי שאיבדתי
את הישן, היה הרבה יותר קל אם הם לא היו יכולים להציק לי כל
הזמן, 'איפה אתה?' 'מתי אתה חוזר?' 'הכל בסדר?', הם פשוט לא
מוותרים". מאיה פלטה המהום קטן של הסכמה שהצליחה להוציא מתוך
מצב הכמעט חוסר הכרה שלה, אך ג'קי אפילו את זה לא הצליחה, היא
פשוט שכבה שם בוהה בשמיים. כעבור זמן מה הם החלו להתפכח
והחליטו שהגיע הזמן לחזור כל אחד לביתו, עדיין מוקדם אבל למחרת
יש לג'קי טיפול משפחתי על הבוקר, אז היא צריכה לחזור בשעה
שתאפשר לה לקום. מהר מאוד הם תפסו טרמפ, דבר די נדיר ברמת
השרון שמלאה ביאפים עשירים שלא מוכנים לתת טרמפ לאף אחד בגלל
החשש שיגנבו את הארנק היקר שלהם. כך כל אחד מהם הגיע לביתו
בשלום, למרות שלמייקל הייתה קצת בעיה לעלות במדרגות לקומה
השלישית בביתו, ומאיה קצת הסתבכה עם המפתחות לפנטהאוז.