ישבתי לי שם מול כולם, הרגשתי לבד, רעב ומורעב, כשמולי
האוכל.כל כך קרוב, וכל כך רחוק.
בתיאוריה, האוכל שכ"כ רציתי היה במרחק 30 סנטימטרים ממני, מרחק
בהחלט סביר, בהשג יד. אבל בפועל עמדו בינינו 33 עמודים, אחד עד
13 מי יודע, וחד גדיא אחד...
זה די התעללות, לשים ככה משהו מולך, משהו שאתה ממש רוצה, לנפנף
בו מולך, ולהגיד שאתה לא יכול לגעת בו...
למה אנחנו קוראים את כל ההגדה? אנחנו אף פעם לא קוראים את כל
ההגדה... למה, למה דווקא השנה באו אלינו אורחים דתיים... אני
ר-ע-ב!!!
"בכל דור ודור, חייב..." הקול של אבא שלי מחזיר אותי למציאות,
ומיד אני שוקע שוב בתוך המילים האלה...
בכל דור ודור? בכל דור ודור קראו את הדבר הזה?
לא פלא שאומרים שאנחנו עם נרדף, כל אחד שעושה לעצמו דבר כזה,
ועד חוזר על זה כל שנה חייב להיות ילד כפות...
"ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה,
כולנו משועבדים" - מקריא את הפסקה שלי (הגיע תורי...), ושוב
שוקע בייאוש שלי.
זה לא ייגמר! עד מתי? זו שביזות, פשוט שביזות!!!
"ואפילו כולנו חכמים..." שרתי לעצמי את השיר של שבק"ס מתוך
חוסר מעש... יש להם כמה שירים לא רעים בכלל עם משפטים
מההגדה... הם לפחות מצליחים לגרום לזה להשמע מעניין... למה הם
בכלל לקחו משם? את השבק אני מבין את השירים, יש להם משמעות
בשבילי, ואת ההגדה-לא...
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו... לראות את עצמו..."
נזכר בתחילת השיר "נופל וקם", הוא מדבר על כך שהדרך למקום טוב
יותר (טוב יותר מבחינה נפשית יעני) "ארוכה ומפותלת", ואתה עוד
הולך ליפול הרבה, אבל אסור לוותר, אתה צריך לקום תמיד, ולהמשיך
ללכת ולעבור את כל המכשולים. פשוט להמשיך במסע הזה ("עובר גשר
ועוד גשר, אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם, אף פעם לא אפסיק
ללכת, אני עומד איתן עם ראש מורם").
בהגדה הם לא עשו את זה... כאילו כן, אבל... כאילו... לא
יודע... יעני הם כן, הם יצאו ממצריים למקום טוב יותר, לארץ זבת
חלב ודבש...
ולאן הגענו בסוף?ארץ זבת חלב ודם... אנשים מתפוצצים מכל עבר
(נפשית ופיזית), בני אדם מנוצלים, וחיים כמו עבדים, כאילו בכלל
לא יצאנו ממצריים, אבל עכשיו אנחנו משני צידי המתרס, אנשים
משתעבדים לכסף, כמו לעגל הזהב, אדם לאד זאב, "אין כבוד בין אדם
לאדם, אין כבוד בין אדם לאלוהים" (שוב מהשבק...), ואין חינוך,
רק השכלה, וסורי, אבל לא יצמח מזה דור ההמשך...
ממך אחלה ארץ, "ארץ ציון זבת חלב ודבש" עלק... ואנשים מתנהגים
כאילו זהו! כאילו הגענו כבר למחוז חפצנו, ושסיימנו את המסע
שלנו, מסע קיומינו; "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו
כאילו הוא יצא ממצריים"... לא יכול! מה לעשות, אני רוצה, אבל
לא יכול! אני פשוט עדיין בתוך מצריים! כאילו פיזית אני בישראל,
אבל ישראל הפכה להיות מצריים מודרנית, שהדבר היחיד שיותר טוב
כאן משם זה שכאן יש מזגן, ועמישראל המופלא, "עם הסגולה" הצרכני
שלנו, הם גם העבדים, וגם המעבידים...
עברנו את פרעה, את כולם, ותראו על מי נתקענו: העם הנבחר...
וכשהכסף - האלוהים שלהם, איתם, אין מצב שנעבור אותם! עגל הזהב
שלהם חזק מדי למוסר שבי, לרצונות שבי, לחיים שבי... כל עוד זה
הדת, ואם אני לא "מאמין", אז אני לא יכול להתקיים, וכשיש מצד
אחד אנשים שטסים לחלל, ומצד שני אדם שמעביר את הסדר עייף ורעב
(אני מבין אותו... אוכל!) בחוץ על הספסל; "עברנו את פרעה,
ונתקענו על זה..."
אני אומר אחרת, אני לא יצאתי ממצריים, אני גם לא קרוב, אבל אני
מנסה... אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם, ואמשיך ליפול ולקום,
כדי שמישהו יצליח, מתישהו, להגיע לארץ זבת חלב ודבש.
"בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו עדיין לא יצא ממצריים -
ועליו לצאת" זה האימרה שלי!
"אוכל!" (אמא) סופסוף! הללויה! אתם רואים? אמרתי לכם שלא צריך
לקרוא את ההגדה כל פעם מחדש... צריך רק לדבר עליה! או לרק
לחשוב עליה! או... עזבו, אני רעב - תראו מה רעב גורם לאנשים
לחשוב!
בתאבון! (תרגום = הולך להיות לי קילקול קיבה קשה מחר - וזה
שווה את זה!)