המבט הרציני. החיוך הרחב-חציו מרושע, חציו מאושר
העיניים החודרות, העמוקות, החדות, המיוחדות
האדישות המשתלטת על כולך, וכשלא - זה כל כך טוב
היד המלטפת ברפרוף וכל כך גורמת לאהוב
העין שבוחנת ולוכדת כל פרט, ורואה הכל,בשקט
המילה הבודדה שמותירה את העולם, וגם אותי-מרוחקת
הנפש הצעירה, התמימה, הילדותית שכמהה להיות בוגרת
התמונה שלך משפיל ראש בעצבות,שאותי מחדש שוב שוברת
ההרגשה, הביטחון, ההישטתות, האדרנלין שזרם בטירוף
הזיכרון כשאנו על האדמה והלב מתחיל לעוף
האסור שהפך למותר, התרופה ללב שנשבר
השיחות שניסו לנחם, המבט שביקש לרחם
המיסתוריות שלך, ההרגל הידוע
כשאתה מתנתק לכל סוף השבוע
הסוף, שבא סתם פתאום
ואנחנו המשכנו, ואמרנו שלום
וכשחזרת, וניסיתי שתבין
וכשרציתי שבי תאמין
הבנתי שאתה מחליש את נפשי
משחרר את כל האסור לחופשי
אז בפעם השנייה אמרתי די
אך לא מחקתי אותך מחיי
נכון לא חושבת עליך כמו פעם
אך לא שוכחת את הזמן שלחיי נתת טעם
וגם אם צדקתי,ולא היית מושלם
אני סולחת כי אתה הארת לי עולם
היית לי תרופה
עד שנפרדתי מתקופה...
(וממך...)