חושך באולם,
הבמה ריקה,
דממה עמוקה.
השחקנים מתכוננים,
וההכנה בעיצומה,
הכל כדי לראות...
לראות את ההצגה.
האורות, שהיו כבויים,
הולכים ונדלקים,
כל כך הרבה צבעים,
כל כך הרבה גוונים.
לבד על הבמה,
מול מבטי האנשים,
שרה לעצמי,
את שירי, את הצלילים.
ותוך כדי השיר,
כשהחדר כבר מלא בקול.
אני מרגישה כלא קיימת.
ונשאר רק הצליל,
הצליל שמתנגן,
וממלא את הבמה.
אז אני באמת יודעת...
התחילה ההופעה,
זה רק אני והבמה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.