סוד (מור אביצור)
מאת: ענבל אורן

לפעמים אני מסתכלת בך, וחושבת לעצמי; איך ייתכן שאדם אחד מסוגל
להיות כל כך פשוט, ויחד עם זאת כל כך מסובך.
את כמו תערובת של מליון צבעים; רגע אחד את הכחול העמוק של
קרקעית הים, רוגעת ושלווה כגל הנושק לחוף. רגע שני, את האדום
הבוהק של אש הלהבה, רוקדת ונעה בקצב הרוח.
רוב הזמן את שקטה, אך שקט זה מביא עמו עוצמה וחוזק אמיתי. זהו
רוגע סוער, דממה של שיר מתנגן.
לפעמים נדמה לי, כי מסתירה את סוד כמוס, סוד סודי ומופלא,
ואולי בעצם הסוד הזה הוא את בעצמך?
כשאני מסתכלת עליך, אני חושבת, שכדי שאני באמת אבין אותך, אני
אצטרך לעבור דרך שאולי לא תיגמר לעולם. את כמו מערה הנמשכת עד
אין קץ, והאדם ההולך בה מוצא כל רגע פתח חדש. את כמו מכרה
שנמשך עוד ועוד, והאדם ההולך בו מוצא כל רגע אוצר מיוחד
במינו.
ושוב, אני מסתכלת בך, את מחייכת, שקועה בעצמך, שקועה בסודך,
ואני ממשיכה לחשוב לעצמי - איך ייתכן שאדם אחד מסוגל להיות כל
כך פשוט, כל ך מסובך, כל כך אמיתי?