התבודדות
מאת: ענבל אורן

כאן, אני יושבת,
בגינה חשוכה,
מתחת לשמים
זרועי כוכבים.
עולה ויורדת,
מעלה ומטה,
בעקבות הנדנדה,
בעקבות הרוח.

כאן, אני יושבת,
יושבת וחושבת,
חושבת וכמעט שוכחת.
והרוח, הרוח
מכה על גופי,
פני דוממות,
ועייני נוטות לבכות.

דמעותיי שוטפות את כולי,
ומנקות שברירי כאב.
והרוח, הרוח
מכה על גופי,
מעניקה עוצמה,
ויחד עם זאת-
תמיכה בליטופה הנוגע.

אך למרות הכל,
למרות הרוח,
המתנגנת על גופי,
ולמרות הדמעות,
שמנקות את כאבי,
נשאר עוד שבריר כאב.
שבריר שמסרב לצאת.
פצע שמסרב להגליד.
ואיני יודעת איך להבריאו,
אני רק...

יושבת,
בגינה חשוכה,
מתחת לשמים
זרועי כוכבים,
עולה ויורדת,
מעלה ומטה,
בעקבות הרוח,
בעקבות עצמי.