אני מתגעגעת. אני מתגעגעת לעיר הזאת, היא האושר שלי, היא המפלט
שלי, והייתי שם רק פעם אחת בחיי. וזה מעצבן אותי. נמאס לי
לחכות, אני לא רוצה להיות בת 16 בפעם הבאה שאהיה שם. זה פשוט
רחוק מדי, כמו חלום שלא חלמתי עד הסוף- אני זוכרת אותו, אני
יודעת מה היה בו, אני פשוט לא יודעת איך הוא מסתיים, ואם הסוף
היה כ"כ קרוב, למה לא הגעתי אליו? אני חייבת לחזור לשם, עוד לא
סיימתי את ענייני שם. עוד לא ראיתי מספיק ברודוויי, עוד לא
הייתי בתיך ג'וליארד, אני עוד לא קניתי לתם את החליל שהיא כ"כ
רצתה... ואני הבטחתי לקנות לה, כשאוכל. למה אני לא יכולה? אם
יהיה לי מספיק כסף לחליל המהמם הזה, איך ייתכן שלא יהיה לי
מספיק כסף לנסוע לשם? זה בלתי אפשרי, אני משתגעת בכל פעם
שמישהו מדבר עליה, עיר אהבתי. עוד לא ראיתי הופעה של הלהקה
לבלט האמריקאית, ואני רוצה, אני כ"כ רוצה. להיות באולם ההופעות
הגדול שלהם, להיות אחת מבין מאות האנשים שרואים אותם, שמרגישים
את התנועה, את כל נשימה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.