בשנת אלף-תשע-מאות ושמונה אבא היגר מגליציה.
אילו ביקש גאולה בניו-יורק, כי אז מובן מאליו שהיום
הייתי מזמר עם גיטרה באיצטדיונים גדושי-נערות
שורקות לניענועי-עכוזי ומתלהמות במשחן איבריי בשמן.
דיוקני על קירות חדריהן, והן נרדמות
עם וידיוקליפים של שיריי ואני בחלומותיהן.
ואולי הייתי גדול מאהבי-הקולנוע.
במצולות מסכי-כסף מתחזה למניאק שלמיליונרית תשוקתו,
או לג'יגולו המוכר חמודותיו בפינות חשוכות של תחנות-רכבת
או לנער תמים המתפתה לתענוגות בשריה של מתוסכלת.
ואני אמריקאי, מתרפק בטירה בבוורלי-הילס,
מתכרבל בתהילה של עיתונות ורכילאיות הוליווד נחפזות
לפרסם בכל עת שהייתי נמחץ בזרועות סלבריטית.

אלא שערגה לציון הביאה את אבא לציוויליזצית יפו.
ועד ליום מותו בשנת ארבעים ושש לא חדל לפזם
את הימנון העלייה השנייה ולקלס את עמל היום-יום.
והיום זה משהו אחר לחלוטין וכזר אעמול בין זרים.
הנערות זנחו סיסמות-שנת-שמונה ועמל-כפיהן נכפש.
תערוגנה לידיים ענוגות ולבותיהן לאופנה ולמיסעדות.
משסות בי זו את זו וממלמלות
"הבל חיוך על פני אחרון דור שני לעלייה השנייה."