הכול התחיל כשפגשתי את אושרה. נפגשנו בבית קפה לא רחוק ממקום
עבודתי. מסוג הפגישות שאתה
אף פעם לא יודע מה יצא מהן.  לקראת סוף הפגישה אמרה: "אם אתה
רוצה להיות בן זוג שלי כדאי שתדע שאני חולת סרטן."
היא גרה בדיוק מול מקום העבודה שלי.  באותה תקופה היתה באמצע
הכימו'. הכוונה לטיפולי הכימותרפיה שמקבלים חולי סרטן.  
מהר מאוד התברר שזוגיות לא תצמח.  היה בה מין סוג של חוסר
ביטחון שגרם לה להגיד משפטים כגון: "אני בעיצומה של התעוררות
רוחנית... אני מקבלת הכל באהבה... חיבור בין נשמות." כעיקרון
אינני אוהב טקסטים רוחניים. ברוב המקרים זה לא נשמע אמיתי. וגם
אם כן, זה לא ממש מרשים אותי. רוחניות, על פי הבנתי, היא לא
new-age להמונים.      
יחד עם זאת, אהבנו מאוד לרקוד ולהזדיין. הייתי נוהג לעלות
אליה בעת הפסקת הצהרים. היא חוברה  בצינורית שהושתלה  ליד  עצם
הבריח לשקית מפלסטיק שהכילה את הכימו'.  הייתה חלשה והרגישה לא
טוב. סוג של גיהינום.  היינו אוכלים, שותים קפה ולקינוח
מזדיינים. הרגשתה השתפרה פלאים. סידור אופטימלי למי שאינו מוצא
עניין מיוחד בעבודתו. לימים, עברה למושב  בצפון , ליד משפחתה.
הקשר בינינו נותק.  אני פוטרתי מעבודתי. מן הסתם, לא יכולתי
לשאת יותר את ימי העבודה הארוכים ללא ההפסקות המרעננות..

באותה תקופה נזכרתי בסרט יפני שראיתי לפני שנים. סיפור על מסטר
ישיש שמתמחה בקעקועים. הוא היה מקבל נשים צעירות שנהרו אליו.
הן שכבו עירומות והוא היה מקעקע דרקונים וסמוראים  על גופן.
השוליה שלו - צעיר כבן 19,  היה נשכב בעת הקעקוע מתחת לגופן של
הנשים ובכך מקל מאוד על כאביהן. ברור שמערכת העצבים שלהן
התרכזה בהנאה ולא בכאב.
הבנתי שעליתי על משהו.

צלצלתי לחברי יזהר וקבענו להיפגש. למדנו ביחד בתיכון. נהגנו
לברוח מבי"ס ולצפות בסרטי בוקר. אלו היו זמנים קסומים. תור
הזהב של  בתי קולנוע שיותר מאוחר הפכו למאורות המקרינות סרטי
פורנו. נהגנו לצפות במערבוני ספגטי בקולנוע תמר בכיכובו של
גוליאנו ג'מה וסרטים צרפתים בקולנוע פריז בכיכובו של ז'אן לואי
טרינטיניאן. לאחר הצבא יזהר נסע לאיטליה ללמוד רפואה. הוא הפך
לאחד האונקולוגים המפורסמים בארץ. כתב כמה מאמרים בכתבי עת
נחשבים. מפעם לפעם עמדנו בקשר. זמנו  יקר ביותר. ביום עבודה
אחד הוא משתכר שני חודשי עבודה שלי. בכל זאת, מפעם לפעם הוא
מצליח להתחמק מהתחייבויותיו המשפחתיות והמקצועיות ולשתות איתי
בירה. אנו נוהגים לדבר בעיקר על סרטים ,פילוסופיה וזיונים.
"תאמין או לא,"  הוא אומר לי, "אני מקנא בך על שאתה מנהל אורח
חיים שכזה - נטול כל התחייבות."
לך תדע, חשבתי לעצמי, אם מקנאים בי כנראה שמצבי לא כל כך רע.

נפגשנו  לפנות ערב במעין קיוסק-בית קפה  שנמצא בשולי רחוב
דיזנגוף. את בעל הקיוסק, עו"ד לשעבר, הכרתי בזמנו בפאב
תל-אביבי.  הקיוסק עצמו נראה כמו מקום שזקוק לשיפוץ דחוף.
מגישים  בו בעיקר בירות במחיר זול במיוחד, מה שמושך אליו
טיפוסים שנראים כחסרי בית. יזהר , משום מה, אהב להיפגש במקומות
מעין אלו . גם אני הרגשתי שם  טוב. אינני אוהב  מקומות יאפים.
למען האמת, כשאתה מקבל דמי אבטלה אין לך הרבה ברירות.
הזמנו בירה  ותוך כדי לגימה ישירות מהבקבוקים סיפרתי ליזהר על
אושרה והסרט היפני שראיתי . אחר-כך סיפרתי לו על הרעיון שלי:
"אם אוכל לשמש מעין משכך כאבים לנשים שנמצאות במצבה של אושרה
ולהשתכר מעט, הרי שאני משלב כאן עבודה עם הנאה."
יזהר פרץ בצחוק . "מעין זונה לחולות סופניות?"
"בדיוק כך," עניתי.  "הרי כולנו זונות , לא?"
"ועוד איך," נחנק יזהר מצחוק. "רק שאני נחשב לזונה יקרה
מאוד."
"אני רק בתחילת דרכי," אמרתי. "אבל כשאתה יודע מה אתה רוצה אתה
תדע גם איך להוציאו לפועל."
"ומה אני אמור לעשות?" שאל יזהר.
"להמליץ לחולות שלך עליי. אל תשכח לציין שאני בעל ניסיון רב."

"אני אראה מה אוכל לעשות בנדון," חייך  יזהר והלך לדרכו.

יומיים לאחר מכן, אני יושב בקיוסק ולוגם בירה להנאתי. הפלאפון
מצלצל. קול נשי בעל מבטא מוזר פונה אליי: "אתה החבר של  ד"ר
סלומון?"
"אכן," עניתי.
"שמי פאני. תה כול ל'זור ל?" בלעה פאני את מילותיה.
"בוודאי," עניתי.
"טוב, תהיה אצלי מחר ל'נות ר'ב."
"את יכולה לסמוך עלי פאני. אהיה בזמן."
למחרת נסעתי לפאני. היא גרה באחד ממושבי השרון.  הדלת נפתחה
ואישה על כיסא גלגלים קיבלה אותי בפתח. היא נראתה כבת 40.
תווי פניה יפים אך ניכר עליה שסבלה ממחלה כלשהי. יותר מאוחר
סיפרה לי שהיא סובלת מטרשת נפוצה. היא התקשתה בדיבורה.  
הרגשתי נבוך. מה לכל הרוחות אני אמור לעשות עכשיו, חשבתי
לעצמי.
"מה אוכל לעשות בשבילך פאני?" שאלתי בחיוך שחיפה על חוסר
ביטחוני.
"ני צה למצוץ לך," אמרה פאני. "אני צריכה לחזק את שרירי הלסת
שלי."
ואכן כך היה. התיישבתי על כיסא גבוה, פאני הסיעה את כיסא
הגלגלים אליי.
פתחתי את החנות, ושלפתי את הזין שלי. פאני  פערה את פיה והחלה
למצוץ.
לעזאזל, חשבתי לעצמי. היא מוצצת  טוב יותר מכל האחרות.
קיבלתי מפאני 600 ש"ח ונסעתי הביתה. לא רע ליום עבודה אחד,
חשבתי לעצמי.

הגו'ב הבא היה פשוט יותר.
מלכה, חולה בסרטן השד פנתה אליי  בבקשה מקורית:
"אני מעוניינת רק  בקשר טלפוני," אמרה.
"על מה אנו אמורים לשוחח?" צחקתי.
"אנחנו לא נשוחח. אנחנו נקלל ונדבר בגסות," אמרה.
"אין לי שום בעיה  בוטות וגסות רוח היא שם המשחק שלי."
"מלכה, את נשמעת כמו זונה שסובלת מחוסר לקוחות,"  פצחתי.
"ואתה נשמע כמו אחד שלא עומד לו," ענתה לי מלכה.
"איך את רוצה שיעמוד לי. את נראית כמו גרוטאה. אפילו שדיים אין
לך."
"אתה זבל אמיתי. אני בטוחה שאמך התעללה בך מינית," נחרה מלכה
בבוז.
"אפילו להשתין עלייך לא בא לי."
"החרה שלי יותר נקי מהפה שלך," הגיבה מלכה.
לאחר כ-15 דקות זה נמאס עליי.
"טוב, זמנך עבר. אל תשכחי להעביר לי סך של  400 ש"ח."
"אשראי או צ'ק?" שאלה מלכה.
"במזומן כלבה ארורה," אמרתי וטרקתי את הטלפון.

העיסוק החדש שלי הסתמן כהצלחה מסחררת. הגעתי להכנסה יפה מאוד.
כנראה ששמי עבר מפה לאוזן. בשלב מסוים לא נזקקתי יותר ליזהר.
נאלצתי לדחות חלק מהעבודות מחוסר זמן.  
בהדרגה התחלתי להבין את העיקרון. חולים סופנים אינם רוצים
לבזבז את הזמן המועט שנותר להם לחיות.  פוליטקלי קורקט הוא
לוקסוס של  "בריאים." עכשיו הזמן להשליך את כל העכבות ולהגשים
את כל הפנטזיות והסטיות שתמיד חלמו להגשימo.

ואילו אני פשוט מצאתי את הנישה שלי. העיסוק החדש שלי אפשר לי
להיות אמפטי, להיכנס לנעליו של הזולת מבלי לשכוח את עצמי.
גורדייף אומר: "כלפי חוץ-לשחק תפקיד, בפנים להיות חופשי."
כאשר אנחנו משחקים ביודעין תפקיד אנחנו מזדהים עם התפקיד, אבל
רק באופן חלקי. בתוך תוכנו אנו ערים לכך שאנחנו משחקים את
התפקיד.    

נפגשתי עם יזהר בקיוסק. הוא הופתע מהצלחתי. הוא הכיר אישית את
רוב הפונות.
"תאמין או לא, מצבן של רוב לקוחותיך השתפר פלאים," אמר.
"לא חשבתי אחרת," אמרתי.  
"מה בדיוק אתה מעולל להן?" , חייך יזהר.
"היום ,למשל, אני נפגש עם מישהי שרוצה להתנסות  ב- golden
shower ."
"תשמע, בשבוע הבא אני אמור לשאת הרצאה על מצבם הנפשי של חולים
סופנים באוניברסיטה העברית בירושלים. אכפת לך שאדבר על הפרויקט
שלנו?"
"כל זמן שהפרנסה שלי לא תיפגע אין לי שום התנגדות."


גיאורג איבנוביטש גורדייף - 1949-1827 - מורה רוחני ארמני.