"אתה לא אוהב אותי."
"מה? ברור שכן. מאיפה הגעת לזה שאני לא אוהב אותך? מאיפה
המחשבה הזאת? מה גרם לך להגיע למסקנה שכזו?"
"הממ בוא נראה, אתה לא קונה לי כלום, אתה לא לוקח אותי
למקומות, אתה כמעט לא תורם בכלל לזה שניפגש, ואתה לא עונה
להודעות."
"ומזה הסקת שאני לא אוהב אותך?"
"כן."
"חחחחח."
"אני באמת לא מבינה מה מצחיק בזה. אני שופכת בפניך את לבי, את
מה שמציק על הבפנים שלי, ואתה לועג."
"אני לא לא לועג, אני משועשע."
לבסוף היא הניחה את שפופרת הטלפון בעדינות, אחרי שסיימה איתו
את השיחה כמו שהם מסיימים אותה בדרך כלל. הוא צריך ללכת, היא
עושה 'אוף', והם סוגרים עוד שיחה. אחרי שהשפופרת הונחה במקומה
בשלווה, היא כיווצה את רגליה אליה וחיבקה אותן, נשענת על גבי
הקיר.
היא היתה ישובה ככה מתחת לשולחן הטלפון כמעט תמיד כשהיא דיברה
בטלפון, זה עשה לה הרגשת ביטחון שכזאת.
היא ניסתה להבין, ניסתה לחשוב, ניסתה להצדיק את עצמה - אם כי
לא משנה מה ניסתה ולאילו מסקנות הגיעה, לא הצליחה לחשוב על דרך
ישירה יותר לאמר לו את הדברים האלו, שמציקים לה כבר מתחילת
התקופה שלהם ביחד.
כנראה שהדרך הישירה שהיא מנסה כבר תקופה, לא תראה אור גם עוד
די מספיק זמן אחר כך, והיא תיאלץ למצוא טקטיקה אחרת.
היא אהבה אותו, היא באמת באמת אהבה אותו, בכל לבה ובכל נשמתה,
עד כמה שאפשר לאהוב. אבל העובדה שהוא רק אומר ולא מוכיח, בהחלט
הפריעה לה במידה כלשהי, איפשהו בפנים-בפנים.
היא האמינה לו שהוא אוהב.
היא האמינה לו כשאמר, וכשנשבע באוזניה, שהיא הכל בשבילו.
אבל אם זה כך, מה רע בקצת הפגנת אהבתו אליה בהוכחות מעשיות
ומוחשיות? האם זה באמת דבר מוגזם לבקש מגבר?

בחושבה מחשבה זו בדיוק, היא זחלה בזהירות-מה על הטלפון מתחת
לשולחן, יישרה את איברי גופה לגובה, והתמתחה כשאנקה קלה נמלטה
מפיה.
היא באמת חייבת להפסיק לעשות את זה.
היא ניגשה אל המקלחת, והרימה את מברשת השיניים שלה ובחנה אותה
באור. מבטה זז בהיסח-הדעת לדמות שבמראה, לעיניים הכחולות
שניבטו ממנה, ואל הלחיים הוורדרדות שהשתקפו אליה. בצידי המראה
נחו להם זוג מספריים, כמבקשים להם שימוש.
היא הרימה אותם ביד בוטחת, קירבה אותם אל שיערה, היססה למספר
שניות, ותלתל אחד, שטני, עגלגל וגובל בשלמות, נשר לרצפת
המקלחת. המברשת נשמטה ונעזבה על הרצפה גם היא, ועכשיו כל
הריכוז היה כולו נעוץ אך ורק במספריים ובתלתלים, שהמשיכו לנשור
אחד אחרי השני על הרצפה הקרה, הלבנה.

אחרי שהתעוררה בבוקר, ניגשה לטלפון, וחייגה אל מי שהתיימר
להיות אהובה.
"בא לך אולי לבוא?"
"הממ... למה?"
"כי אתה אוהב אותי."
"ואיך זה קשור?"
"אתה לא רוצה לראות אותי עם התספורת החדשה שלי?"
"אה, הסתפרת? מזל טוב!"
"... כן. תודה. אבל אתה לא רוצה לבוא לראות?"
"בסדר, אני אבוא, אבל יותר מאוחר."
"מה זה יותר מאוחר?"
"לא'ידע. בערב, אולי. אולי אפילו מחר, אני די עייף."

היא חיכתה לו, צפתה בטלוויזיה, שיחקה במחשב, דיברה עם חברותיה
בטלפון על דא והא, וכשהביטה על השעון שצווח לעיניה שהשעה כבר
תשע ארבעים ושלוש, היא סיימה את השיחה וניגשה אל המקלחת.
היא שנאה את התספורת החדשה שסיגלה לעצמה, בעיקר בגלל שהוא לא
ראה אותה.
לרגע רצתה שבכלל לא יזכה אף לראות אותה, אבל במהרה לסלק מחשבה
זו מראשה.
היא הרימה בידה את המספריים בשנית, ואחזה בהם בחוזקה באגרופה,
והרימה את מבטה אל הדמות שבמראה, שפתיה קפוצות.
הוא עוד יבוא.
הוא, עוד יבוא.

השעון צלצל אחת-עשרה, והיא הקימה את עצמה מהמיטה בקושי מסוים.
הכינה לעצמה משהו חפיף לארוחת-בוקר, התיישבה על הספה שבסלון,
ואכלה לאיטה אל מול המרקע.
לפתע הטלפון צלצל.
"היי."
"היי, מה קורה?"
"בסדר. רצית שאני אקפוץ, נכון?"
"איך שאתה רוצה. אני לא הולכת להכריח אותך."
"את לא צריכה להכריח אותי, באמת שלא. אני אבוא כי אני רוצה.
אני באמת באמת רוצה לראות אותך."
"אז תבוא. מה עוצר בעדך?"
"... יש לי מחר מבחן באזרחות..."
"... א-ה..."
"לא, באמת. אני באמת רציתי לבוא. אני מצטער."
"המ-ממ."
"לא, תקשיבי לי, אני באמת-באמת רציתי לבוא. ואני באמת-באמת
רציתי לראות אותך. אני ממש מתגעגע."
"אתה באמת מתגעגע?"
"כן."
"ואתה באמת אוהב אותי?"
"כן."
"ואתה באמת לא תשרוד אם יקרה לי משהו, או אם אני אעזוב אותך?"
"כן!!!"
"אז אני אומרת לך עכשיו, שאם אתה לא תבוא, אני אעזוב אותך,
ואתה יודע שאני מסוגלת."
"לא, אני ל-"
"אז אתה לא רוצה לבוא?"
"אני רוצה, אבל לא יכול! תביני!!!"
"אבל, זה כבר שבועיים שאתה לא יכול..."
"אני באמת-באמת מצטער..."
"ואתה לא..."
"מה?"
"לא משנה."
"נו מה?"
"... אתה באמת לא רוצה לראות את קישוטי-הגוף החדשים שעשיתי
לי?"
"קישוטי גוף? איזה קישוטי גוף?"
"אתה רוצה לדעת? אתה באמת-באמת רוצה לדעת?"
"כן!!"
"אז בוא..."
אבל אני באמת לא יכול!!! די נו... אני אוהב אותך אבל אני לא
יכול..."

וזאת היתה מילת המפתח.
והם סגרו את השיחה, כפי שהם היו סוגרים תמיד.
אולי היה הבחור נוהג אחרת, אילו ידע מה היה טיבם של קישוטי
הגוף.
אולי היה גם נוהג אחרת, אילו ידע בבירור מה מרגישה אותה אחת
שטען כי אהב כל כך.
ואולי, רק אולי, היה אותו אחד נוהג אחרת, אותו בחור מופלא,
אילו ידע שאלו בעצם היו המילים האחרונות שיזכה לומר לה אי
פעם.
והיא חייכה אל התקרה, זאת אומרת, אל הלמטה של הלמעלה של
השולחן, ובכתה.
היא חייכה, צחקה ובכתה בו זמנית, וקיללה את רגלי השולחן שהקיפו
אותה עד לאן שהעין יכלה לראות, מהסיבה הפשוטה שזה מה שהיה לה
לקלל באותו רגע, והיא בעטה בהם מבפנים, והיא כרעה על ברכיה,
וצחקה כשדמעות מרטיבות את לחייה הוורדרדות.

היא ברחה אל חדרה, מכנסי הפיג'מה שעוד עליה קצת נופלים מקו
הבטן שהיו עליו קודם, משתוללת, בוכה-צוחקת, דורכת על שולי
המכנס בלי-משים ומועדת על המיטה, מקבלת את הזווית המעוקלת
והנהדרת שלה באחת מצלעותיה.
היא תפסה בסדין הצהוב שכיסה את המיטה בעוד פניה קבורים בו,
אחזה בו בחוזקה, עד שפערה בו קרעים קטנים עם ציפורניה.
ואז לפתע, הבכי הפסיק, ונשתררה דממה.
היא קמה לישיבה,
בהתה בלא-כלום למשך מספר שניות,
קמה,
ניגשה למראה הארוכה שעיטרה את אחד הקירות של חדרה,
העבירה מבט ארוך ואיטי על עצמה, מלמטה-למעלה, חייכה, וצחקה
צחוק שלא התאים לה, כשראשה נזרק לאחור בפראות מאיימת במקצת.
היא הרימה את ידיה אל מול פניה והביטה בחתכים הקטנים שבכף ידה
שעשו הציפורניים שלה. ואז, בתנועה איטית ומדודה, חשפה את פרק
ידה כשהיא מורידה את קצה השרוול טיפה יותר למטה.
וכך לאט לאט נחשפו המילים הכואבות, `guess I loved you too
much`, חרוטים בקטן, בצבע אדום ומלכותי, הצבע שידעה כי הוא
אוהב כל כך.
היא הסתכלה על המילים שעוד בערו בעורה, וצחקה ובכתה, חובטת
בחוזקה עם אגרופה במראה שמולה, מעוותת את הדמות שנשקפה בה
מקודם, גורמת לה להתחלק לחתיכות קטנות ונהדרות, שחלקן משולשים,
חלקן מחומשים, וחלקן אפילו ללא שום צורה מוגדרת. היא הרימה
בידה הרועדת והמדממת משולש יחיד לתפארת מן המראה המנופצת,
וקירבה אותו אליה.

כשהגיע לביתה, דפק בדלת, וכשלא שמע תשובה הוא הרשה לעצמו
להיכנס ולקרוא בשמה בקול רם. הוא פסע צעד אחד אל תוך הבית,
תוהה איפה היא, למה הדלת פתוחה, ולמה הבית חשוך.

הבית היה חשוך, חוץ מחדר אחד שהיה מואר. הוא ניגש אל חדר
האמבטיה, פותח את הדלת בזהירות. הוא היה ריק.
מואר, אבל ריק.

הוא בא לסגור את דלת האמבטיה ולחזור הביתה, מתאר לעצמו שכנראה
יוותר על ההפתעה שתכנן לעשות לה בכך שבא בכל זאת באותו ערב, עם
פרח קטן שנאחז בעדינות בידו השמאלית שקטף בשבילה בדרך, גבעולו
ירוק ועליו אדומים כדם.
אבל הוא נעצר, כשהבחין בכתמים האדומים שעיטרו את הכיור.

הוא נבלם בבת אחת, מנסה לחשוב, ואז פנה לאחור וקרא בשמה בקול
יותר רם מקודם. עכשיו כבר פן של פאניקה חדר לקולו. הוא קרא לה,
שוב ושוב, שואל איפה היא, רץ כה וכה בין חדרי הבית, מחפש אותה,
ולבסוף מוצא אותה, שרועה על הרצפה של חדרה. הוא הביט בה, מתקשה
לעכל את מה שעיניו רואות, צנח למרגלותיה, הפרח נשמט ונשכח לצד
ראשה המסופר, ואחז את ידה בידו בנסיון לגלות דופק. אך במקום
דופק, הוא מצא כתובת.
כתובת,
כתובת יחידה,
שכנראה תרדוף אותו,
תרדוף עד-עולם,
תרדוף עד אשר יכתוב אחת כזו בדיוק,
הוא בעצמו.

חיצים קטנים.