לאחרונה נדמה לי שזה לא מקום אחר שבו אני רוצה להיות זה זמן
אחר.
עבר
עבר שעבר.
יש כאלה שיגידו: "ונראה לך באמת שבזמן אחר היה יותר טוב?"
הם אותם אנשים שאני שומעת אומרים: "פעם זה לא היה ככה... פעם
זה היה כמו גן-עדן.
כן, אני רוצה ללכת מפה למקומות אחרים, תרבויות אחרות, ללכת
לאיבוד ולהימצא שם, למצוא לא את עצמי אלא את מקומי למרות שאני
יודעת שתמיד אחזור לכאן.
אני קוראת או שומעת או אפילו רואה איזה סרט ישראלי ישן ופתאום
זה לא כל כך נורא, הייתי יכולה להסתדר שם... בעבר.
אבל לא היום... לא, מאז שנולדתי אני לא כאן.
אני רואה את עצמי מתעוררת, מסתדרת, יוצאת לרחוב, מתיישבת בבית
הקפה הצמוד לביתי, שם מכירים אותי ויודעים מתי לדבר איתי ומתי
להניח לי לנפשי, לשבת שם, להסתכל על הנוף, לקרוא ספר, לכתוב,
לצייר, לשרבט.
לשבת ולהסתכל על הנוף, אני לא צריכה שהמלצרית תדע בשניה שתראה
אותי מה אני אזמין, לא צריכה שיהיה לי שולחן קבוע באותו בית
קפה, שפתאום יעברו אנשים שאני מכירה, ישאלו מה נשמע, מה קורה,
איך הולך, אני גם לא צריכה את זה.
רק לשבת, להרגיש בנוח, להסתכל על הנוף,
בעבר.
למה בית קפה? מי יודע? אני לא מאלה שמכורות למשקה, רק לשבת,
להסתכל על הנוף, להתעסק בענייני בשקט, בלי שום מטרד, לשכוח את
הכל, להיזכר בהכל, להתנתק, להתחבר, רק לשבת, רק בעבר.