אתמול אחר הצהרים איבדתי את כשרון הכתיבה שלי. אני חושבת שזה
היה בסביבות חמש ועשרים, כך שבטח הוא נפל איפה שהוא בין
בנימינה לעתלית.
אני בטוחה שכשנכנסתי לתחנת הרכבת הוא עדיין היה אצלי.
אני זוכרת שהנחתי אותו על השולחן בין המושב שלי למושב של
מיכאל.
את מיכאל פגשתי ברציף בתל אביב. הוא שאל אם הוא עומד במקום
הנכון לעתלית, והוא עמד במקום הנכון.
אני מודה, הסתקרנתי. אחרי כמה שניות כבר לא הצלחתי להחזיק מעמד
ושאלתי מה יש לו לחפש בעתלית. הוא הביט בי, מופתע, ואחרי כמה
רגעים סיפר לי שהוא איבד את הרצון לחיות, והוא נוסע לחפש אותו
בעתלית.
לא הופתעתי מהתשובה שלו. הכרתי הרבה אנשים שאיבדו את הרצון
לחיות.
חלק הסתדרו בלעדיו, חלק לא הסתדרו. אבל אף אחד מהם לא נסע בגלל
זה לעתלית.
כששאלתי למה הוא נוסע דווקא לעתלית, לא הייתה לו תשובה.
כשעלינו לרכבת הוא ענה לי ששם הוא פשוט עדיין לא חיפש.

התיישבנו זה מול זו. אני עם כיוון הנסיעה, והוא כנגד. לי בדרך
כלל זה עושה בחילה.
הוא שאל אם גם אני איבדתי משהו, ובגלל זה אני נוסעת לעתלית.
עניתי לו שאני בכלל נוסעת לבנימינה. ולא כי איבדתי משהו, אלא
סתם בגלל שאני גרה שם.
שנינו הבטנו בחלון. ואני בכלל הבטתי בהשתקפות שלו. הוא גם הביט
בשלי וכששנינו קלטנו את זה, הוא חייך.
אני לא חייכתי, והוא מיהר לשאול למה אני לא מחייכת.
סיפרתי לו שכשהייתי קטנה, הייתי גורמת להרבה אנשים לחייך אליי,
ושבשלב מסוים איבדתי את זה.
אולי בגלל שאני לא שמחה כבר הרבה מאוד זמן.
הוא שאל אם פעם הייתי שמחה.
אמרתי לו שאני לא זוכרת, אבל אנשים אומרים שכן, ודואגים להזכיר
לי את זה מדי פעם, אולי כדי לנסות לגרום לי לחזור להיות שמחה.
אבל זה לא עוזר. זה כמו שמזכירים למישהו עם הנגאובר קטעים
מההשתכרות שלו. זה סתם מביך אותו, וזה בטוח לא ימנע ממנו
מלהשתכר שוב בעתיד.
שאלתי את מיכאל אם הוא שמח, והוא ענה לי, מבלי לחשוב, שלפעמים.
אבל יכולתי לראות עליו שפעם הוא חשב על זה ברצינות.

לא דיברנו עוד הרבה, אני ומיכאל. אבל דיברנו מספיק בכדי לגרום
לי להתאכזב מזה שלא פגשתי אותו באוטובוס, אלא ברכבת. ברכבת
הנסיעה הרבה יותר קצרה. ולא תמיד זה טוב. גם ביתרונות יש
חסרונות.

מיכאל היה עסוק בלחשוב על מה שמחכה לו בעתלית, ועל מה הוא יעשה
אם הוא לא ימצא שם את הרצון לחיות. והוא בכלל לא שם לב שאני
עומדת מולו ומוכנה להעניק לו ברצון, רצון לחיות.
בשמחה.
ופתאום זה הכה בי. אני שמחה. באמת שמחה. כבר הרבה מאוד זמן שלא
הייתי שמחה ככה.

ירדתי בבנימינה, וידעתי שאני לא אראה יותר את מיכאל.
אבל בזכותו הצלחתי למצוא שוב את השמחה שלי, שאבדה כל כך מזמן.
רק בלילה הרגשתי פתאום שמשהו חסר.
אני בטוחה שכשרון הכתיבה שלי עוד היה איתי ברכבת.
כנראה שככה זה. מוצאים משהו אחד ומאבדים משהו אחר.
אני מקווה שמיכאל יעשה שימוש טוב בכשרון הכתיבה שלי.
מי יודע? יכול להיות שבזכותו הוא עוד ימצא את הרצון לחיות.
מה שבטוח, בעתלית אין לו מה לחפש.