לא ברור מה בדיוק השתנה, אבל העובדה היא שהפסיק להזיז לי.
יום אחד קמתי בבוקר וכבר לא היה אכפת לי.
הקשרים שפעם היו כל כך חשובים לי התנתקו מאליהם. התעצלתי
להשקיע בהם. התעצלתי לחיות.
נגעלתי מהחיים שלי, מהבנאדם שהפכתי להיות, מהאנשים שהקיפו
אותי.
החיים שלי נראו כמו שילוב לא מוצלח של דרמות גרועות.

היית אהבת חיי. אהבתי אותך במשך שלוש שנים וחצי, מתוכן שנה
וחצי חיכיתי שתבין שהכי טוב לנו ביחד. כל ההבטחות שלך שיהיה
לנו טוב אחר כך, כל החלומות, כל הציפייה, התנפצו כמו זכוכית,
והזכוכיות פצעו אותי, הרגו אותי. הרגשתי נבגדת, מרומה ובעיקר
מטומטמת.
שנה וחצי עצרתי את החיים שלי, חייתי כמו חצי בנאדם והכל בשביל
לגלות ששיקרת לי. כן, שיקרת לי. ואל תזבל לי בשכל על זה שרצית
"להגן" עליי כי אני יודעת להגן על עצמי.

אתה הפכת אותי לזה. כן, אני מאשימה אותך. בגללך כבר לא אכפת
לי. אתה גרמת לי לפחד כל כך מפגיעה עד שהרחקתי את עצמי מכולם
ומכל מה שהכרתי. יום אחד התעוררתי לבד, לבד ומזויפת. רע לי עם
עצמי עכשיו, אני לא יכולה לחיות לבד, אני לא בנויה לזה. אני
צריכה את החברות שלי, את החברים שלי. אני צריכה אותך.
אתה כל כך חסר לי, עם כל הכעס. כל כך רוצה לשנוא אותך ולא
מסוגלת. צא לי מהחיים! צא לי מהלב...

לכל אחד יש את השדים שלו, אלה שצצים ברגעים הכי לא נכונים
והורסים הכל. ואתה השדים שלי. אני כותבת לך בשביל להודיע לך
שאתה כבר לא חלק מהחיים שלי. לא מגיעה לך ההשפעה הזאת עליי.
נמאס לי. אני לוקחת שליטה עכשיו.

עוד כמה חודשים אתה תקום ותגלה שהדבר היחיד שכבר לא אכפת לי
ממנו הוא אתה. מי יודע, אולי אפילו תתחרט על מה שעשית, אבל לי
זה כבר לא ישנה.