הנה זה מתחיל.
אפשר לאלף בני אדם לעשות הכל.
איך ששומעים את צליל הצופר החלש מתחיל,
משפילים מבט, מרכינים ראש, ידיים לצדי הגוף.
רגע קודם עסקנו בגורמים הגנטיים להמופיליה ופתאום כולנו
"בהתייחדות עם הכאב".
אנחנו מאולפים כל כך טוב שחוץ מלהפגין כלפי חוץ,
אנחנו גם יודעים בדיוק מה צריך לחשוב.
על טלאים צהובים וגדרות תיל, על מסילות רכבת ושאין פרפרים
בגטו.
אף אחד לא לימד אותנו לחשוב או לשאול
למה צופרים כמו מנהג עתיק במנזרים גרמניים?
למה מתייחדים עם זכר השואה ביום שהציבור הדתי בכלל לא יכול
לקחת חלק באבלות?
למה יש כל כך הרבה ניצולי שואה בבתי אבות ובמעוני יום לקשישים
שלא זוכים לשום יחס כל השנה ופתאום מזמינים אותם לטקס והם
זוכים לצאת ליום אחד מהמציאות העגומה שלהם ובנאיביות להתחנן אל
הדור הבא שיזכור ולא ישכח?
כי נזכרים בהם פעם בשנה,
וכולם לובשים חולצה לבנה ושרים שירים של יהודה פוליקר
ואחרי הצהריים, ששים שהמכון כושר כבר נפתח ואפשר לשמוע מוסיקה
וכל השאלות והרכבות והטלאים נמחקים כלא היו...
הנה, הצליל מתחיל להחלש,
הלוואי שאני אזכור לרשום את כל מה שחשבתי...