"א-איך זה קרה?" שאל רם בשקט אל תוך כפות ידיו. הוא ישב על אחד
מהכיסאות השחוקים בצידה של תחנת המשטרה, מצידו האחד הוריו של
אביב, מצידו השני אינה, אחותו הגדולה של אביב, שבכתה גם היא.
היא חיבקה את רם בשתיקה כאובה.
"איך זה קרה..?" הוא שאל בשנית, רעד בקולו. "איך נתתי לזה
לקרות? איך לא שמתי לב?"
"אף אחד לא שם לב, רם." לחשה אינה ומשכה באפה, בנסיון קלוש
לדחוק ממנו את האשמה.
"הוא אמר לי -" הוא נחנק מדמעותיו והשתתק לרגע "- הוא אמר לי
שהוא מיצה את החיים שלו. זה היה בדיוק מה שהוא אמר לי. 'מיציתי
את החיים שלי' הוא אמר. זה מה שאביב אמר..."
שתיקה מצידה של אינה.
"הייתי ב-בה-בטוח שהוא התכוון שהוא מיצה את החיים
כט-טרנסווסטייט." הוא המשיך ופרץ בגל מחודש של בכי שקט. כתפיו
רעדו כשבכה.
שוטרת - אישה מלאה למדיי עם שיער אסוף בגוש מעל לעורפה, ניגשה
אליהם. "רם ארד?" היא שאלה.
רם הרים את מבטו. עיניו היו לחות, אפו היה אדום, ושיערו
הג'ינג'י גלש בעידון מושלם עד לעורפו. נמשים כיסו את לחייו
הרטובות מדמעות.
"תתלווה אליי לחדר החקירות." היא ביקשה בסבלנות. רם הנהן
ונעמד, מוחה את עיניו בשרוולו. לעומתה, אישה בסביבות ה-1.65
מטר, הוא היה ענק. היא ליוותה אותו לחדר בקצה השני של התחנה
וסגרה את הדלת אחריהם.

כולם בכו אותו הערב. אביו של אביב, גבר מבוגר ומקריח בעל מראה
קשוח וקר, היה היחידי שלא בכה.

איש מעולם לא הורשע ברצח אביב - אם בכלל נרצח. הוא נמצא
למרגלות דלת הכניסה לבניין בו גרו הוא ורם, לבוש בשמלת עור
אדומה ונועל לרגליו נעליי עקב שחורות, שנכרכו בחוטים עד
לברכיו. הוא נורה בברכו, נורה בראשו, ונפצע כשנפל על שלושת
המדרגות שהובילו אל דלת הכניסה.
האקדח נמצא זרוק קרוב לכף ידו. לא נמצאו עליו כל טביעות אצבעות
מלבד אלו של אביב על ההדק.