[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאי טש
/
תנאטוס מכה שנית

קמתי בבוקר אחד, בעצם זה היה צהרים יפה, קמתי מסיוט איום כמו
בכל יום מאז שהחבר לשעבר שלי התעלל בי גם נפשית, הצורה בה הוא
התעלל הרגישה כל כך... משפחתית, בלי גבולות, השתמש בכאבים הכי
כואבים שלי מתוך רצון לפגוע בי כמה שיותר, כמה שאפשר. היה לי
הנגאובר מהלילה של היום לפני כן. בדרך כלל אין לי הנגאוברים,
אבל הפעם היה, אני חושבת. זה מרגיש כמו זרמים של התחשמלויות
קטנות שמטפסים במעלה הראש. אולי אני סתם עוברת התקף מוחי או
שהכבד שלי קורס.

הסתכלתי על הפלאפון, חמש הודעות שלא נענו, אימא. היא כזו
אובססיבית, לפעמים. מתקשרת שוב ושוב ואומרת לחזור אליה דחוף
כשהיא סתם רוצה לדעת אם הפעם אני אולי בכל זאת אגיע לבקר.
הכנתי קפה, קראתי בשעמום את הכותרות בהארץ. לא היה שום דבר
מעניין, באימיול לא ירד שום דבר שרציתי. שונאת את הבהמה
המעצבנת הזו. היו לי כמה שעות לשרוף עד השיעור הראשון ולא היו
מים חמים בבוילר, אז החלטתי להקשיב לניג'וסים של אימא.
בהודעה הראשונה, תמיד מלאת רגישות,
אימא הודיעה שסבא מת.
(בפעם האחרונה שראיתי אותו בקושי הבנתי מה הוא אמר והוא לא זכר
מה אני עושה או לומדת ושאל שוב ושוב מתי חזרתי מאמריקה, למרות
שזה היה לפני כמה שנים. הוא אמר שהוא רוצה למות כי לאף אחד לא
אכפת והוא בודד, אף אחד לא מבקר אותו, דודה שלי גנבה ממנו את
כל החסכונות והוא צריך לסיים את חייו בעוני, הדוד חילק את הבית
שלו בצורה שלא מאפשרת לו לנוע בכיסא הגלגלים והוא גם ככה סובל
ומתגעגע לסבתא)

בהיתי באוויר לשעה-שעתיים, לא יודעת, איבדתי כל תחושת זמן.
התחלתי לחשוב על כמה נורא זה שהוא מת בהרגשה הזו וכמה אני
שונאת את כל המשפחה שלו. ניסיתי לומר לו שלי אכפת אבל הוא לא
האמין לי. אולי הבדידות עוברת בגנים.
עישנתי סיגריות בלי הפסקה, קראתי שירים של רחל, יונה וולך,
ברכט... אבל שום דבר לא ביטא את שהרגשתי. זה לא פייר, כשהייתי
קטנה ידעתי לכתוב כל כך יותר טוב, מתישהו כאב מדי, היכולת
אבדה.
אז קניתי וודקה, לחגוג עם המשפחה המטונפת שלו.
החלטתי לא להאשים היום, בכל זאת אבא שלהם מת.

כשהגעתי, בת דודה מחויכת אחת שאלה למה אני הולכת כפופה ועצובה,
אז צעקתי עליה שסבא מת בהרגשה שאף אחד לא שם עליו זין.
היא גיחכה ואמרה שאני רגישה מדי, שהוא היה זקן, שתמיד הייתי
כזו, חופרת.
הם כולם אמרו שלשתות לא מכבד את כבוד המת. איזה שכן, איש טוב,
אמר בתוכחה שמה שחשוב זה איך שהתנהגו אליו כשחי.
הדודה הגנבת ביקשה שאצטרף אליה לומר שלום לסבא, הוא במיטה שלו
בחדר ליד. אני הזדעזעתי וסירבתי. פאקינג גופה שוכבת שם, של
מישהו שפעם היה סבא שלי, מיוזעת בחום הקייצאביבי. איכס. מה הם
חושבים להם. ואז הם העירו לי שרזיתי ויותר יפה לי. שטחיים
אטומים עלובים. מה הפלא ששנאתי ופחדתי מבני אדם פעם.

בבית הקברות ניסיתי לחזק את כולם, או יותר נכון, להתחזק בכולם,
לא היה לי אכפת שהכל הצגה. עמדתי להתמוטט מכל הגועל הזה ורציתי
חיבוק ממישהו שיודע לחבק ויש לו ידיים והוא חי. אחותי לא יודעת
לחבק.
פגשתי קרוב משפחה (דרך נישואים) שהייתה לנו שפה משותפת, נער
רגיש, חכם ומקסים שמזכיר לי איזה איש שהכרתי פעם, ויצאנו מבית
הקברות לעשן ולהירגע קצת. משאית כמעט דרסה אותנו ברוורס.
משעשע, למות בבית קברות. שתי לוויות במחיר של אחת, חיסכון
בזמן.

רציתי לחזור לאוניברסיטה, יכולתי עוד להספיק לשיעור האחרון.
כזו אני, דפוקה, בורחת אל הספרים כשהמציאות קשה מדי.
בדרך מכונית התנגשה באחורי המונית בה נסעתי. עמדנו ברמזור
ובום.
רק כאב גב קל. אני ברחתי משם בהיסטריה. משתי המכוניות התחיל
לטפטף נוזל והייתי בטוחה שכמו בסרטים, הולך להיות פה פיצוץ.
הנהג אמר לי שאלה רק מים. אבל בכל זאת ברחתי משם. בריצה.
עברו כמה שעות עד שיכולתי לנשום שוב בלי מאמץ.

רציתי לחזור הביתה, להיות עם המשפחה האבלה, עם אחותי, שולה.
אבל היא הזהירה אותי שאימא עומדת לחטוף התקף, היא ראתה אותה
צועקת אל עצמה, לבד בבית. המשפחה שלה אולי שכנעה אותה להפסיק
לקחת את הכדורים, צעקו עליה שהיא צריכה לצאת מזה, לעזור לעצמה,
עד שבכתה. מטורפים. היא עוד עלולה להתאבד או לתקוף אותי. כשהיא
בהתקף, כבר מגיל ארבע, אני מייצגת את כוחות האופל, כל דבר רע
וכל מי שפגע בה אי פעם, גם אנשים ויצורים דמיוניים. היא עלולה
לנסות לרצוח אותי שוב, כמו אז, עם הגרזן בו היא חצבה את הדלת,
כמו  בהניצוץ. גם בזה הוא השתמש בכדי לפגוע בי.
בלילה חלמתי שהוא מנסר את דרכו דרך דלת הדירה שלי. מסורית
חשמלית, בדם קר.
שוב אני לא יכולה לחזור הביתה כי אני מפחדת. שולה בטוחה, אותה
אימא תמיד אוהבת.

תנאטוס מגחך לו ומלגלג ברשעות, אני בטוחה. רק לפני שבוע קצתי
בחיים, אבל מאז הספקתי לשנות את דעתי, התמלאתי שוב בתקווה,
באופטימיות... גיליתי שיש אנשים טובים, ששווה לחיות.
                   אם למות אז בתנאים שלי, יא מניאק.
אני ערה, אין בזה ספק. קונסיסטנטיות וחרא. או חרא של
קונסיסטנטיות.

איזו תקופה מוזרה, כמה מעניין לי לחיות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הנה ידיעה
משמחת:

עוד לא שתלו את
העץ שממנו ייצרו
את טופס השחרור
שלך!







אד המתאבד
בטירונות


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/5/05 0:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאי טש

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה