שלום רב. קוראים לי חולודו, והסיפור שלי מתחיל ביער שמנותק
לגמרי מהעולם, יער שרק מהסיפורים עליו ידעתי שהוא מקום מושלם
לגדל בו את הילדים שלי, שאובחנו כסובלים ממחלה סופנית ממארת.
ביער היו חיות מופלאות, חיות שרק מהסיפורים עליהם, ידעתי שכדאי
או מאוד להיזהר מהן, או מאוד לצחוק עליהן...
לחיות האלה, החיות המופלאות כל כך, היו תכונות מופלאות מאוד,
שרק מסיפורים עליהן, ידעתי שכדאי לי להביא מצלמה, כדי לתפוס את
החיות בדיוק ברגע - הקטן ביותר - שבו התכונות באות לידי
ביטוי.
לתכונות האלה, הייתה סיבה. סיבה טובה מאוד אפילו. כי ביער, אם
אין לתכונה סיבה - אז אין תכונה. והסיבה היתה סיבה טובה כל כך,
סיבה משכנעת כל כך, שרק מסיפורים עליה, ידעתי שאין לי סיבה
להטיל בה ספק ולו הקל שבקלים.

אז נכנסתי שם, ליער המנותק לגמרי מהעולם. הכל היה שקר.

גיליתי, שהילדים שלי נהיים חולים יותר. ושאין שם חיות. ושאין
שם תכונות.

הילדים שלי מתו שם, ביער המנותק לגמרי מהעולם. ואני, שהבאתי
מצלמה איתי, צילמתי אותם ברגעים האחרונים שלהם. כשהם הקיאו את
כל מה שצדתי בשבילם, כשהם דיממו ממושכות מהעיניים, כשהם התחילו
לדבר גרמנית אחורנית ולהשתמש בגולגולתי המיואשת כבשק חבטות.
לאחר מותם ניסיתי לצאת, ניסיתי לצאת, באמת שניסיתי לצאת מהיער
שמנותק לגמרי מהעולם. אבל היציאה הייתה חסומה. כשרצתי לעבר
היציאה, אני ראיתי אותה - את הסיבה. היא עמדה מחוץ לבקתה עשויה
שנהב טהור והחזיקה על עצמה כדור עצום בצורת כדור הארץ והיה
נראה שהיא סובלת מאוד.
"אז לא הכל היה שקר", אמרתי בקול רם, והסיבה, מצידה, השמיעה
נחרת בוז.
"אתה מעוניין?" היא שאלה אותי.
"מעוניין במה?" שאלתי אותה בחזרה.
"לדעת מה הסיבה!" היא צעקה ברוגז, מנפנפת בגלופים שצמחו לה
מהמושצמול הגדול הזה שלה, מעיפה נוצות לכל עבר.
"את הסיבה למה?" שאלתי כשפי מלא בנפתלין.
"להכל", אמרה הסיבה וגילחה את שערות בית השחי המוצלחות שלה.
חשבתי לרגע קט, ועקרתי את אחת משיני הבינה שהציקו לי כבר זמן
רב. חשבתי ואמרתי בהחלטיות: "כן, גברתי הסיבה. אני רוצה לדעת
מה הסיבה".
"יופי", היא אמרה וחייכה חיוך מוטרף. "בוא ותחזיק שניה את
הכדור הזה שלי בזמן שאני אביא את ה'ספר הגדול של הסיבה'".
"מה הוא הספר הגדול של הסיבה?" שאלתי בכמיהה מהולה בלצון.
"מיד תראה", היא צקצקה בלשונה ותקעה בחצוצרה שהייתה תלויה על
הנולפגור שלה. היא הושיטה לי את הכדור, ואני החזקתי אותו בזמן
שהיא נכנסה לבקתה שעשויה שנהב.
לא יכולתי לחכות שהיא תחזור, השקל היה כבד מנשוא. הרגשתי איך
הברכיים שלי רועדות, ואיך המקור שלי כמעט ונקרע ממקומו מרוב
מאמץ. הבנתי שאני לא אוכל להחזיק עוד זמן רב - ואז זה קרה.
הפלתי את הכדור. הפלתי אותו על הרצפה.
קול עמום של גונג סיני נשמע מהבקתה העשויה שנהב, והבזק אדיר של
אור בקע ממנה.
הסיבה יצאה מתוך הבקתה, חיוורת. היא החזיקה בידה ספר, אך לפי
המבט שלה, הבנתי שכבר לא היה כתוב בספר כלום.
היא בהתה בספר הריק ובפניי הריקות ולא אמרה כלום.
"נתפסו לי השרירים בזמן שהחזקתי את הכדור", אמרתי לה.
"בוא תכנס לבקתה העשויה שנהב", היא אמרה, ואז פצחה בשיר, שיר
שגרם לי להיזכר. היא שרה על היער שמנותק מהעולם. היא שרה על
היער שמנותק מהעולם. היא שרה.
ואז -
קולה נדם.
והיא מתה.