טלפון סלולארי בטקס יום השואה בפולין... לא לכבד את המקום זה
בעצם לא לכבד את עצמך ואת עמך, אפילו אם אתה ממילא לא מכבד
אותה. אינני רוצה להיות חלק מהעם הזה, לא בגלל אויביי, אלא
בגלל מדינתי. את זה אני משער שמעתם לא מעט כאן, אבל זה הסיפור
שלי.

הכול התחיל אתמול (5.5.2005) יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הייתי
ברכבי בדרך לחברתי כאשר אוזניי מאזינות לדבריהם של אנשים
חשובים אשר עמדו מעל לדוכן הנאומים באחד הגטאות הנוראים ביותר
בפולין ונאמו לאוזני היושבים והיושבות, המאזינים והמאזינות. אך
לצערי לא רק את הנואמים שמעתי, אלא גם את ההמון שהיה שם. קל
מאוד היה ניתן לשמוע את מלמוליהם ואת מכשירי הטלפון הסלולאריים
המצלצלים ברקע, בעוד מכובדים עומדים מעל לדוכן הנואמים
ומדברים. אך לא סתם דיברו הנואמים, אלא דיברו על האירועים החלו
באותו המקום יותר משישים שנה לפני כן. להזכירכם, יותר משישה
מיליון יהודים נרצחו שם! אבל כנראה שזה לא מספיק לאותם האנשים
שישבו באותו מקום מקולל. כנראה שהאירוע לא היה מספיק מכובד
עבורם בכדי שיכבו את מכשירי הטלפון הסלולאריים שלהם או את פיהם
המדבר ללא הרף! מה קרה, אין יותר כבוד לאותם השישים מיליון?
אני כותב מכתב זה כשאצבעותיי מקלידות על המקלדת בחוזקה מרוב
עצבים!

בעודי מפשט את העניין, עולות במוחי מחשבות שונות ואולי קצת
משונות. הגעתי כבר לחברתי הביתה, שם לא רק שמעתי אלא גם ראיתי
דרך מרקע הטלוויזיה את ההמון אשר לא יושב אך לא לרגע אחד בנחת.
אנשים הולכים, מדברים אחד אם השני. יותר מכול, הם היו ישראלים.
מה זה אם לא חוצפה? הנך נמצא במדינה אחרת, מוקף בחבריך, מוקף
בניצולי המאורות הנוראות הללו ומוקף בזכרם של הנספים והנך
עדיין חושב שאתה יושב באיזה בית קפה בתל-אביב?! נראה לי שאני
נמצא בין אנשים חסרי כל תרבות אנושית. באותו רגע ממש, התביישתי
שאני יהודי. במקום שיהיה גאה, אני מובס. אך אני לא מובס מאויב,
אלא מובס מעמי!

חזרתי לביתי, כשבראשי נשמעים צלצולי הטלפון הסלולאריים הארורים
שאותם שמעתי בדרכי. אני לא רוצה להיות יהודי. לא בגלל האמונה,
אלא בגלל הבושה שנציגי עמי נטלו עליי. ניסיתי לדבר עם משפחתי
על כך, אך מיד הנושא השתנה. אני מובס, אין אני רוצה להיות חלק
מעמי עוד. אין ביכולתי לכבד אדם אשר את עצמו הוא לא מסוגל לכבד
או לפחות את אחיו המתים. מנסה אני לא לכלול את כולם בכי לא
כולם נוהגים כך. אך מיד מחשבותיי מתהפכות מזיכרונות שלי בחו"ל
שגם שם תמיד ניתן להבחין בבני עמי. אך לא רק שם, אלא גם כאן
בביתי, במושבי, במדינתי. חוצפתם, חוסר סבלנותם מביאים אותי
לחשוב שוב ושוב האם אני שייך.

לצערי גם אני כמותם, חוצפן וחסר סבלנות. אך לא תמיד הייתי כך,
השתניתי, גדלתי לתוך עמי והייתי צריך להסתדר עם סביבתי. חייתי
בחו"ל תקופה מסוימת. ראיתי תרבויות שונות, הכרתי אנשים שונים
כשחלקם אף אויבים כאן במדינתנו. אך למרות אושרי, ביקשתי לחזור
למולדתי, להמשיך ללמוד את ההיסטוריה של מדינתי ולשרת אותה בבוא
זמני. אכן חזרתי. אכן למדתי את ההיסטוריה לפי מה שמורתי בבית
ספרי לימדה אותי. אכן שירתי את מדינתי כחייל על מדים.

היום אני עצמאי, שחי במדינתי כמעת כל חייו אך תמיד רוצה לעזוב.
כשאני מנסה לעזוב, אני אומר לעצמי, חכה עוד רגע, אולי הכול
השתנה. אבל כלום לא משתנה. אינני רוצה לחיות כאן יותר, אז מה
עלי לעשות, לברוח או אולי לשנות? אי אפשר לשנות כי אף אחד כבר
לא מקשיב יותר כי כל אחד בשלו. מצד שני, לאן אברח? הרי כמעט כל
העולם שונא אותי אך אינני יודע למה. בעצם אני כן יודע. הכול
התחיל אתמול (5.5.2005) יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הייתי
ברכבי בדרך לחברתי כאשר אוזניי מאזינות לדבריהם של אנשים
חשובים אשר עמדו מעל לדוכן הנאומים באחד הגטאות הנוראיים ביותר
בפולין ונאמו לאוזני היושבים והיושבות, המאזינים והמאזינות. אך
לצערי לא רק את הנואמים שמעתי, אלא גם את ההמון שהיה שם. קל
מאוד היה ניתן לשמוע את מלמוליהם ואת מכשירי הטלפון הסלולאריים
המצלצלים ברקע, בעוד מכובדים עומדים מעל לדוכן הנואמים
ומדברים...          וזה לא קורה בכל מקום בעולם!






לעם הזה אין יותר כבוד, והכול בגלל עצמו.