פוסעת, צעד אחד ועוד אחד אחריו.
על אף משקלה הזעום, צעדיה כבדים ונוקשים. גופה כבד עליה כל
כך.
היא גוררת את רגליה מאחורי גופה, ורק ליבה זועק לה "קדימה,
קדימה!". היא לא מביטה אחור. כעת, היא שבויה בקסמיו של ליבה,
מגבירה את קצת הליכתה. הרוח היכתה בפניה בחוזקה ואיימה להעיף
את גופה השברירי אחור, אך היא לא נתנה לה. היא המשיכה ללכת
באומץ ובגבורה. היא לא ידעה לאן. רק ללכת ולהתרחק, להתרחק ממה
שקרה עכשיו. ממה שעשו לה. הכאב ברגלה הלך וגבר והיא הרגישה איך
דמה נוזל במורד רגליה. היא שילבה את ידיה על ביטנה הקטנה
והחזיקה את הסוודר הקרוע שלה. עינייה הירוקות נישאו אל השמיים
השחורים, וליבה פעם בחוזקה. היא ניתקלה בחריץ מדרכה ומעדה על
פניה, רגליה סירבו להיכנע. עינבל קמה והמשיכה לצעוד. הכאב היה
בלתי נסבל. כל צעד גרר איתו סדרת כאבים נוראיים, היא הרגישה
איך חלקים בגופה, נוטפי דם- חיצונית ופנימית גם יחד. הקולות של
הרחוב הרתיעו אותה. קולו של עלה יבש המתפצפץ מתחת לכף רגלה, או
קולה של מכונית נוסעת ברחובות המקבילים. היא הגיעה לבית. הבית
שלה. אך היא לא יכלה להיכנס הביתה, לא ככה. היא תיפסה על הגדר,
בעוד מתפתלת מכאבים, היא הרימה את רגלה הימנית. היא עצמה את
עינייה, ואחיזתה בגדר התחזקה.  לאחר שעברה את הגדר ניכנסה דרך
הגינה.
מכשהגיעה לחדרה לא חדלה מבכי. עינייה שרפו וצרבו, אך היא בכתה
והמשיכה לבכות אל תוך הכר. היא הביטה במראה הגדולה שהייתה
תלויה מול מיטתה. מולה ניתגלה גופה לאחר לילה שכזה. בגדיה היו
קרועים עד שכמעט ולא היה ניתן לזהות כי הם בגדיה. שערה החלק
היה מפוזר, פרוע ומסובך בקשרים רבים. מתחת לחורים היו פצעיה.
היא החליטה שהפעם, היא לא מנסה בכלל. היא לקחה את הסכין היפנית
ששמרה לה מתחת למיטתה והחלה במסע שלה, אל עבר הרגש, אל החיים.
דמה ניגר ונזל מידה הימנית, החתכים היו עבים ועמוקים כל כך.
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. בשעה ארבע וחצי אחיה הגדול, רונן
היה יוצא לצבא. כמידי יום. הוא שמע את בכיה ונכנס אל החדר.
סערת רגשות פרצה בו. רונן התגייס שנתיים לפני כן. הוא עבר קורס
קצונה והתגייס ליחידה קרבית מבצעית. הוא נסע איתו רובה מקוצר
לכל מקום כיון שלא היה יכול להשאיר אותו ללא השגחה. במהלך
המבצעים שהיו לו ולפלוגה שלו, איבד רונן חבירים רבים. הוא נאלץ
להתמודד עם מצבים קשים תחת אש חמה. אך מעולם, אפילו לא במשימות
הצבאיות שהיו לו בשטח, הוא לא הרגיש סערת רגשות שכזו. עיניו
התרוצצו בין מבטה הנוגה והמיואש לבין ידייה שדם רב ניקז מהם.
הוא התקשם לעברה, רועד. בידה השניה הייתה הסכין והיומן שלה.
רונן הוציא את הפלאפון שלו מכיסו וחייג למגן דוד אדום. לאחר
שניתק את השיחה, חיבק את אחותו ולחץ על חתכיה כפי שאמרו לו
לעשות בצד השני של הטלפון. עינבל עצמה את עיניה בשקט, כוחה
וליבה בגדו בה והיא הרגישה איך אט אט, כוחה אוזל. הוא לקח את
היומן מידה ופתח באחד הדפים "אונס" היה רשום באותיות דפוס
גדולות שנכתבו בדם, בדמה.