היא עלתה על הרכבת, מסתכלת על אמא שלה.
הדלתות נסגרות אך היא עדיין מוצאת חור כדי לראות אותה.
אמא שלה בוכה, אבל היא לא מבינה למה.
היא נעמדת בפינה של הקרון, ומתחילה לבכות.
היא בעצמה לא יודעת למה היא בוכה.
אולי כי היא לא אכלה זה ימים מספר?
אולי כי לא תראה את אמה לעולם?
אולי כי חשוך וצפוף לה?
אבל היא עדיין בוכה.
הרכבת נעצרת ואיש גדול במדים צועק משהו.
היא לא מבינה אותו אבל הבעת פניו וידו המורמת והמצביעה לכיוון
השער הסבירו הכל.
היא ירדה מהרכבת, והחלה לצעוד אל מקום שבו היא לא היתה.
היא עכשיו ראתה עוד כמה אנשים במדים שהיו דומים לאיש הראשון.
היא לא פחדה מהם. גם אבא שלה היה במדים. היא להפך נהנתה.
היא הגיעה לשער והביטה דרכו.
שם שכבו על הרצפה מאות אנשים , רובם עדיין בחיים, אך כולם היו
רזים וחיוורים.
היא לא ידעה מי הם ואפילו פחדה קצת להיכנס, אבל האיש דחף אותה
מאחורה כדי שתכנס.
היא לא ידעה זאת אבל ככה היא התחילה את חייה.
באותו מקום לא היה אוכל.
אפילו לא היו שם תנאים נאותים למחייה. אבל היא סרדה.
פעם ביום היו מביאים לה פרוסת לחם וקערת מרק.
כך היא חייה מספר ימים.
בלי לדעת איפה היא.
היא, בפעם הראשונה בחייה, פחדה.
לבסוף ראתה שוב איש במדים.
היא לא ידעה מי הוא אבל ניגשה אליו ושאלה בקול חלש.
"אדוני, התואיל לומר לי היכן אני?"
האיש צחק.
"את, ילדה, נמצאת במחנה ריכוז"
"מה זה מחנה ריכוז?" שאלה שוב.
"את לא צריכה לדעת מה זה" ענה. "עוד מעט כלום לא ישנה"
וכך הוא הלך.
היא המשיכה ללכת ברחובות, ולחפש עוד מישהו במדים כדי להמשיך
ולשאול.
אבל חלשה היא היתה, והיא התמוטטה באמצע הרחוב.
כשהתעוררה, היא מצאה מסביבה הרבה אנשים שישבו על הרצפה.
הם אפילו לא התייחסו אליה.
הם חשבו שהיא מתה.
היא אגרה את כוחה וקמה על רגליה.
היא כבר התחילה להבין את מילות האיש.
מרחוק היא ראתה קבוצה של אנשים שהלכו יחדיו ובראשם עוד איש
במדים.
היא רצה לשם, וכאשר הגיעה ניגשה לאיש.
הוא אפילו לא הסתכל עליה.
רק אמר לה להיכנס לשורה.
היא נכנסה בתקווה שהאיש יענה לה.
מאחורה נשמעו קולות בכי.
היא הסתובבה וראתה המוני אנשים, עם כוכב על היד או החזה.
הם ניסו לדחוף אותה מהשורה.
היא חשבה שהם רוצים להיות ראשונים, אז דחפה אותם בחזרה.
הם הגיעו לשדה חול גדול.
בשדה היו מפוזרים אתי חפירה.
האיש אמר לכולם לקחת את חפירה ולחפור בור.
היא מיד ניגשה למלאכה.
"אנחנו עושים את זה כדי להיכנס לכושר" חשבה היא לעצמה.
וכך כשאר כולם סיימו לחפור האיש שוב התחיל לדבר.
היא הקשיבה לכל מילה שהוא אמר וזכרה הכל.
פתאום ראתה עוד איש במדים.
כאשר הוא התקרב היא ראתה שזהו אביה.
"אבא" צעקה לו.
אבל האיש לידה מיד חסם את פיה.
האיש פתאום אמר לכולם לעמוד ליד הבורות שחפרו.
היא עשתה זאת.
האיש ואבא שלה לקחו את רוביהם ונעמדו מול האנשים.
הם ירו בהם בתורות.
היא לא פחדה.
היא האמינה שאבא שלה פשוט בודק אם היא זוכרת אותו.
ואז הגיע תורו של האיש השני לירות.
הוא נעמד מולה וכיוון את אקדחו אליה.
היא ראתה מרחוק את אבא שלה.
הוא הסתכל עליה.
"אבא" היא קראה.
הוא החל לרוץ לכיוונה אך ברגע שהיה מאחורי האיש השני נשמע קול
ירי.
כל מה שהיא שמעה היא צעקתו של אבא שלה.

מאז היא שוכבת שם, ומחכה למישהו שירים אותה.
אך לשווא.