פעם הכרתי אילן.
בהתחלה אילן נראה לי כמו השקט שלפני הסערה. בחורון גבוה קומה,
שער שחור כמו פחם ועיניים גדולות וחומות מעטרות את פניו. אילן,
כשיצא לי להיות לידו, היה ביישן. אבל מרחוק, תמיד נראה לי כמו
השקט שלפני הסערה.
אחר כך, אני ואילן התקרבנו יותר. מדי פעם היינו מחליפים כמה
מילים בבית-ספר ויצא לי לראות אותו מחייך. ולאילן, לאילן היה
חיוך מיוחד.
אחרי שאילן ואני התחלנו לצאת ביחד, עם כל החבר'ה של השכבה, מדי
פעם היה יוצא לנו לדבר בטלפון. לאילן היה קול קסום ורך, קול
שבא לחבק. ולאט לאט מצאתי סיבות מטופשות להתקשר אליו, אולי רק
כדי לשמוע אותו צוחק.
יום אחד, נראה לי שזה היה בט"ו באב, אילן הזמין אותי לצאת
איתו. כל כך התרגשתי מהעובדה שגם הוא מרגיש כמוני, מהידיעה שזה
לא במקרה... אני ואילן יצאנו לסרט ואחר כך אכלנו ביחד מגלידה
בשקל 90 של מקדונלדס. זה היה אחד הימים היפים ביותר בסיפור
הזה, שלי ושל אילן, ולא רק בגלל שבדרך הביתה אילן נשק על
שפתיי.
אני ואילן התחלנו לצאת קבוע, אהבנו והתאהבנו, היו לנו מריבות
ותככים אבל בסך הכל... זאת הייתה אהבת נעורים.
באחד הימים אילן יצא עם חברים לפאב. בלעדיי, כי ביקשתי.
לא ממש רציתי לבוא, וחשבתי שזה יהיה יותר נחמד אם הוא יבלה קצת
"זמן איכות" עם חברים שלו. אילן לקח את האוטו, אמר לי שהוא
אוהב אותי, התקשר במיוחד! ונסע.
באמצע הלילה צלצל לי הפלאפון ובקו השני אמרו לי שאילן שתה.
פעם הכרתי אילן.
בהתחלה אילן נראה לי כמו השקט שלפני הסערה, אחר כך גיליתי את
חיוכו המיוחד ואת קולו הקסום והרך, שבא לחבק. אהבתי אותו, והוא
אותי...
פעם הכרתי אילן
היום אני מכירה רק צמח.