זועם. שקט מבחוץ, רועם פנימה. יושב ומתופף על ההגה, כל כולו
שקוע בחרונו. על מה אתה זועם?
על שום מה ולמה? איך להתמודד עם הכעס שלך, הדומם, עם עיניך
הרושפות, פיך הקמוץ, מבטך האילם?
כורים בעבר. מנהרות על גבי מנהרות, ובכולן זורמות נהרות של
מחשבות, מנסים למצוא את התשובה. אולי שם, בעבר היא מסתתרת. אין
לדעת לעולם אם עבר קרוב זה, אם רחוק, אתה כולך סגור ומסוגר,
כבתולה בתחתונית הצניעות, מנעולים על גבי מנעולים נחים על סוגר
ליבך.
ואנו זורמים במחשבותינו אל העבר, אל הרגע שלפני, אל העשר דקות
האחרונות, והלאה והלאה משם, אל האתמול, אל השלשום, אל השבוע
שחלף.
ניסית פעם להריץ חודש שלם בראשך, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה,
כמו במכונת שיקוף מקולקלת, משחזר כל רגע, כל שיחה, כל עימות?
והרי ישנם כל כך הרבה משתנים: חשבון החשמל הקרב, חשבון הטלפון
ששולם זה מכבר, ועוד חשבון שכר הדירה שעוד לא הגיע לידיך,
העומס בעבודה, הפיטורים הצפויים, או אולי שוב התאכזבת, לא
עברנו טסט, לא סגרנו את המקרר כמו שצריך, המאוורר נשאר דלוק,
הבוילר לא כובה, יש אבק על השטיח, יש חול על הרצפה, הכלים
הבלתי שטופים מחממים על אש קטנה את עצביך, ואלה מתפוצצים
כשהדלת נטרקת, עקב רוח פרצים.
כל כך הרבה גורמים, וכולם רצים בראשי הלאה והלאה, ושוב אחורה,
ושוב קדימה, מנסה לפענח את החידה הנקראת "אבא".
ותמיד זה כך, ותמיד זה חוזר על עצמו, ואני כבר יודע שתהיה כך,
במצב הסטטי הזה, בלתי ניתן להזזה או שינוי, עד שבעוד שבוע
(אולי חודש) תזרוק חיוך.
לעולם לא נדע מה קרה, ורק נשמח שעברנו עוד משבר, אך אתה בשלך -
אין אתה מעוניין לחלוק את ענייניך הפרטיים עם הקרובים לך - אתה
מסוגר ורחוק.
בעוד שבועיים תשוב להתבודד לך, וכל שנשמע ממך הן טענות. ברור
לנו כי לא בגללן אתה מתנהג כמטורף. כל אלה הן סיבות צדדיות.
מסתירות את הסיבה האמיתית, היושבת על ליבך, הלוחצת, ולעולם לא
נגלה מהי.
אין זה חשוב, בסך הכול. תמיד יש סיבה אחרת, ותמיד היא לא
משמעותית, חסרת הגיון. אדם שפוי לא היה מייחס לה חשיבות רבה.
אולי אפילו היה מתלוצץ. מנסה להפוך את הסיטואציה הבלתי נעימה
לבדיחה.
שוב נשברה כוס. פעם חמישית השנה. צפוי לנו חודש קשה.
מבטך העוין מתיז עלינו רסיסים בוערים כשאנו נתקלים בו, וכל
שנשמע ממך הוא "בוקר טוב" קלוש, עת נתראה. אינך יודע להיות
אדם. אתה אל זועף, חרון אפך הוא לנו כנר לרגלינו. לפיו ננסח את
אורח חיינו, לפיו נקבע סדרי עולם. אינך סולח, אינך שוכח. הכל
רשום בפנקסך הקטן, אותו תשלוף לעת מצוא, ותקריא בפנינו את
שגיאות העבר - פעם לא נזהרת, ושפכת מעט קפה על הרצפה, וזוהי לך
הפעם השניה. הלא הבטחת שדבר מעין זה לא יישנה, וכעת הפרת את
החוזה. בפעם אחרת, אבד ארנקך. הרי יודעים אנו היטב, מסומן אתה
כחסר כל אחריות בפנקס, וטעות לעולם חוזרת, ואין לך תקנה. אתה
נידון לשלם את המחיר על כל הדברים הקטנים כגדולים שעשית, עתיד
לתת דין וחשבון בשער גבוה.
אנו מנסים להתחמק ממך. יודעים שככל שנמעיט להיתקל זה בזה כן
ייטב. איתך הרי צריך ללכת על ביצים, ורובן נשברות תחת רגלינו.
וגם יודעים אנו היטב: כאשר מביטים בנו, מתרבות השגיאות.
וכשבוחנים את צעדינו, נידונים אנו לבצע שגיאות מרובות עוד יותר
בעל כורחינו.
אין אתה מבין. מצפה אתה לשגיאה הבאה, וכשזו תגיע, תהיה לך
פטאלית ונוראה.
אין לדעת מתי יקפוץ הפיוז, ומתי ייכבו האורות.
מנסים אנו לברוח. להיות לידך כמה שפחות, לנסוע הרחק, אל העיר,
בגופינו, במחשבותינו, ואתה רודף, רודף.
ביום שתמות תהיה לנו הקלה מהולה בכאב. את דמותך נזכור כאדם
אוהב ונאהב, ולא נזכור את רגעי המוות האלה, שאתה מקפיד להנחיל
עלינו, חודש בחודשו, מזה שנים.
וכשנהיה אנו גדולים, נלך בדרכי אבות, ונהיה לקשים ממך. את
עולמינו אנחנו מחלקים לזמן שלפני, כשעוד היינו אנו, ולזמן
שאחרי, עת התחלת משתלט.  אט אט, ובשיטתיות מרגיזה, נטלת נתחים
מאישיותינו, קברת אותנו עמוק תחת המעטה האסור שלך, וכיסית על
פערים אלה בדמותך ובצלמך.
עתידים אנו להיות מחושבים כלפי כל צעד, לחשוב קדימה ולתכנן כל
פרט קטן, פן תקרנה טעויות מצערות, כגון החלקת קליפת הביצה אל
המחבת, בעת הכנת החביתה. עתידים אנו להיוותר ערירים ונוקשים
למשך שארית חיינו, לכעוס ולנטור לסובבים אותנו על שגיאותיהם
הנוראיות, להיות אטומים כחומה.
בסוד ארצה ללחוש באזנך, ולא אעז: אני מפחד מהירושה שלך, אותה
אוריש גם אני, בעל כורחי לילדי.
מה יוותר לי ממך אחרי שתלך לעולם? תמונה תחת זכוכית ומסגרת,
וכמה קלטות וידאו משפחתיות.
ואתה. אשא אותך תמיד עימי, לאן שאלך, ולאן שאפנה, ולעולם לא
אוכל להשתחרר ממך, מאחיזתך, וגם משם תחזיק אותי ברצועה, ככלב.
כי את אישיותך האמיתית אנו לא מכירים, מסתתרת היא תחת הרוגז
הזה, הזעם כלפי העולם.
אין אתה סולח, אין אתה שוכח.
שוב אנו יושבים זה ליד זה, והכביש מתמשך ממולנו, ואף מילה לא
חולפת על פני התהום המפרידה בין שני הכסאות שלנו. אתה מזה, ליד
ההגה, ואני מזה, ליד החלון, מנסה להבין מה קרה הפעם, משחזר
רגעים.