בהתחלת הסוף ,
בפאתי האש,
שלושה זקנים התישבו לקשקש.
אחד עם זקן ושפה לא יציבה,
אחד עם הסטוריה ארוכה של בושה.
ואחד נוסף, יותר גדול מהאחרים
החליט את עצמו לשיחה להזמין.
מזגו כוס קפה,
שברו עוגייה
וניגשו לדבר על מרכז הבעיה.
"אני עייף חברי, עייף מלחמות,
הגיע הזמן לעולם להראות,
שאנשי תרבות התאספו במקום זה"
שני האחרים הסתכלו זה על זה.
ענה הזקן שלו הזקן
"לא אני האשם, ואם כן, חלקי קטן.
הרגע מייד ידידי האמיץ,
את חייליך, חדל מלהפציץ."
"שקטו חבריי" התפרץ השלישי
"התכנסנו למצוא פתרון מעשי,
אין מטרה בויכוח עקר,
אז הבא להילך נתרכז בעיקר".
"חצי משטחה של העיר הגדולה,
תמורת חתימה על הפסק הלחימה"
אמר הזקן שלא זר לו ויתור
"אך כך אקבל את מה ששלי בבירור.
בכדי שנוכל להמשיך בשיחה,
תצטרך לגבש גישה חדשה.
את כל חברי בביתך תקבל,
ורק אז עוד דיון נוכל לנהל"
"אך ידידי האמיץ, איך יכול אתה כך
להכריח את חברינו לוותר במזרח,
קבל ההצעה, והצע לה תמורה,
רק כך נתקדם, רק כך לא נתקע."
"אל תבקש את שאיני יכול לתת,
יודע אתה בודאי את האמת.
שותפי למשרה, הקולגות שלי,
בודאי ידרשו לשים על צלחת את ראשי."
"אין זה סביר, אם כן, אדוני,
שתדבר בשמם של אלו רוצחים."
"יודע אני את מצב העניין,
נבחרתי להנהיג, ואני מעוניין,
לקבל הצעה שלא ניתן לסרבה,
וכך אוכל לקרובי למוכרה".
כך המשיך הדיון, שעות ארוכות,
הזקנים עוד יושבים, עיניהם אדומות.
חבריהם כבר מזמן חדלו לבקר,
הקפה בכוסות נרקב והתקרר.
עוד דיון בלי מוצא, ותקווה בלי חיים,
ואתם ואני שוב הכלים,
במשחק של שלושת הזקנים.