ברחתי מפני הצל של עצמי עמוק אל תוך היער.
הייתי מפוחד, וליבי פעם בחוזקה.
הוא רודף אחרי, אני יודע, אני שומע אותו.
הוא היה איתי כל הזמן, מהרגע שנולדתי
רצתי ורצתי, החלקתי בין עצים, ועל ראשי היכו ענפים.
הרגשתי את הידיים שלו תופסות אותי
ציפורניו ננעצו בעורי, דמי נטף על הארץ וצבע את העולם באדום של
אש.
לא הצלחתי להימלט ממנו, הוא השיג אותי.

הגעתי לצוק, עצרתי.
קפאתי במקומי, מתתי מפחד.
הסתובבתי וראיתי את פניו.
הוא שלח את ידיו וליטף את פני, הדם שלי קפא.
היד שלו חדרה מבעד לפני והקפיאה את נשמתי לאט לאט.
נשימתי התחילה להכביד עליי.
חשבתי שאין לי ברירה, אבל הייתה לי.
להירצח או להתאבד.
הצוק היה מאחורי, זה היה קל כמו למצמץ.

רציתי לחיות הפעם, לא רציתי למות.
ובזמן שראיתי את גופי המרוסק למטה על האדמה לא יכולתי לחשוב על
מה שהיה יכול להיות.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על החיים, על האהבה.
ורק החושך יכול לראות מבעד עצמו את הכאב שלי עכשיו.

אני לא רוצה למות.