צליל עקביה נוקשים. באותה השעה כל יום נוקשים המה.
תיק-תק, תיק-תק. אין צורך לי לכוון השעון. השעה היא רבע לארבע.
כל יום אותה השעה. בחצאית סקסית, לפעמים מכנסיים, חולצה מבליטה
חמוקי גוף, סנדלים עדינות, חדשות, היא יורדת במדרגות, וכל
עינית הצצה בדלתות השכנים מסתירה עין בוחנת.

תיק-תק, תיק-תק. יוצאת היא לעבודה משאירה בבית שני אפרוחים.
אפרוח בן עשרה, ואפרוחית בת שש.
האפרוח נולד מאבא מכה... שגט לא בדיוק רוצה לתת.
האפרוחית נולדה מגבר אחר, לא בדיוק מכה, גם לא רחוק מכך הרבה.
בבית חולים, על שם הראשון, הזהירו אותה, לרשום את הקטנה, אחרת
תחשב היא לממזרה.
היום האפרוחית רואה את אבא לא הרבה. והאפרוח שלגבר כמעט הפך,
כבר מבולבל מקלידוסקופ של גברים. כי עכשיו כבר גבר חדש הגיע,
"את יודעת, יש לי אבא חדש..." מהאינטרנט הגיע. והם אוהבים
אותו.
כולם.
אבל אחרי הצהרים, בערב ובלילה, חורף וקיץ, האפרוחית לבדה, עם
אחיה האפרוח הבוגר. "הוא לא נותן לי להיכנס הביתה..." אומרת
היא.
אני עולה, דופקת בדלת: "שלא תעיז לגרש אותה מהבית" אני גוערת.

לפעמים צעקות נשמעות, ואין בוגר להרגיע.
האפרוחית מספרת לי בסוד: "את יודעת הוא עושה כל מיני דברים לא
יפים".
"את יודעת, הוא מעשן..." היא מספרת לי. "אמא מריחה לו את
הפה... והוא אומר שהוא לא..."

ריח עשן במדרגות. כבד.
"אם לא תפסיק לבלבל את המרבדים לפני הדלתות, אספר לאמא
הכל..."
מאותו יום כל מרבד, ליד דלת בעליו מונח.
והנה ידית אחיזה של גברת זקנה ונכה, נעקרה ממקומה.
כן, זה רק הוא יכול להיות, מסכימים כל השכנים.
"אני רוצה לדבר עם אמא שלו... אומרת המבוגרת הנכה. אחרת אני לא
משלמת לוועד הבית".
מה זה קשור? תוהה אני בלבי, וממהרת לטלפן לאמא לדבר עם הגברת.
"למה תמיד מאשימים אותו...?" זועקת היא בקול, "אין לי זמן
עכשיו לשטויות שלכם..."
עולה היא במדרגות עם האפרוחית המתוקה, ומגיעה לביתה.
שם גערותיה נשמעות גם נשמעות. כי בתוכה היא יודעת, הוא עושה
הצרות.
אבל ידית האחיזה האחת, נשארת בשיממונה.

עד לתרגיל הבא...

בס"ד ראשון 19.20   22.05.05