בס"ד שני 17.50   06.06.05
היי ויירה!
רציתי לדבר איתך, אבל את איכשהו לא רוצה להקשיב.
יש לי הרגשה שגם לעצמך בעצם את לא מקשיבה.
אני יודעת זאת, כי את אומרת לי "הכל בא מהראש", גם כשהחוויות
שאני מספרת לך הם לגמרי רגשיות.
-  איך העבודה החדשה שלך? שואלת ויירה.
-  בסדר. המזכירה מלמדת אותי ממש כמו שצריך. אבל לפעמים אני
מרגישה פתאום את עצמי קפואה. אני כבר יודעת לזהות, שזו לא אני.
זו היא, שיש לה איזה חוסר שקט פנימי, והיא פשוט לא מוציאה זאת,
ואני מרגישה וחושבת שזו אני. כמו נוכחות שלישית יושבת בינינו
וחוסמת.
- את לא צריכה לשים לב. אל תחשבי על זה.
- זה לא שאני שמה לב. אני פשוט מרגישה אותה. היא לא אוהבת לדבר
על הרגשות שלה, ואין לי דרך להשתחרר.
- את לא צריכה לדבר איתה. לא כל אחד אוהב לדבר. אני למשל, אם
משהי בעבודה עצבנית, אני פשוט לא שמה לב.
- אבל ויירה, זה לא שאני חושבת על זה. אני בכלל לא חושבת על
זה. אני מרגישה וקופאת.
- הכל בא מהראש. לא, אין שום דבר אחר. הכל מהראש.  לא, פנינה,
רק מהראש.

נו, ומה אני אמורה לומר לך אחרי שאת מתכחשת גם לעצמך ומודיעה
לי "שהכל בא מהראש"? את לגמרי מתנתקת מהמקום של הבטן. של הרגש.
של הלב. כיוון שכך, כפועל יוצא, מתעלמת את מהצרכים הרגשיים של
ילדייך. דייויד שהיום הוא בערך בן 14, ודנה בת ה- 6. מתוקה.
שעולה לכתה א'.
היא ילדה בלונדית כמובן, (כמו כל הרוסיות היפהפיות וכמוך).
גם הוא ילד בלונד, למרות שמאבא אחר.
ספרת לי שכשהיית ילדה, כבר בגיל 12 התחלת לבשל כי אמא שלך
הייתה חולה תמיד. ואת בעצמך התייתמת ממנה בגיל צעיר. אני מבינה
מכך, שאת מקישה מהמקרה שלך, למקרה של ביתך, שנשארת לבד כל היום
והלילה, חורף וקיץ. אין לך רגש הזדהות לגבי הפחדים של דנה.

מה אני רוצה לומר לך?
מזה שנתיים את עובדת ברוך השם. אבל אחרי הצהריים. כל החופש
הגדול וכל החורף וכל הימים, את בבקרים בבית, והילדים כל הימים
אחה"צ לבד בבית. דנה בגיל 4 לבד, בחושך. הפסקות חשמל. פוחדת.
פוחדת גם שמשהו יהיה איתה בביתה, שמא תצעקי עליה ותכעסי.
היא הייתה יורדת אלינו, דופקת בדלת, ומספרת בקול של ילדה מתוקה
שהיא יש לה הרגשה לא טובה בלב. היא פוחדת. לא, אמא לא מרשה
שמשהו יבוא אלינו הביתה. ואיפה דייויד, אח שלך? הלך לשחק והוא
אמר שיבוא עוד שעה, והוא לא בא.
ואיך אפשר לקחת אותה אלי, ולשמור עליה? לא סוכם איתך דבר. לא
אמרת מילה, ונראה כי אין מי שיספר לך מה באמת קורה.
את הולכת לעבודה, ולא יודעת מה קורה עם ילדייך.
ודייויד? בזמנו לפני מספר שנים חסך איכשהו כסף, כולו היה בן
10, חסך כסף להשתתף במין שבוע של איגרוף חופשי. הכאת ילדים
אחרים בשם התחרות.
הוא ספר לי, אבל לא לך. הוא אמר שאת לא יודעת, ושלא לספר לך.
לא מעלתי באמונו עד היום.
אבל את משאירה אותם לבד, ויש לכך השפעה. ילדים קטנים, ועוד ילד
שצריך לשמור על אחותו היותר קטנה, זה פשוט מעמסה על הרגשות
והיכולת שלו. זה גורם לו לשנוא אותה. והיו מקרים. ואם לא לשנוא
אז לעורר בו רגשות זעם. הוא אמר לי אז, שיש לו המון כעס בלב,
והתחרויות האלימות האלה, עוזרות לו לשחרר את הזעם.
על מה הזעם? הוא לא ידע להסביר. אבל אני יודעת.
את נפרדת מאבא שלו. הוא בצפון, לא שומר ממש על קשר. אבל בעקבות
תביעתך, הוא כן יצר. אבל הילד לא ממש בקשר איתו. אין לו עם מי
לדבר. כן, את אמרת שאיתך הוא מדבר. את הפסיכולוגית שלו. אבל
לאור הדברים שהוא מסתיר מימך את לא ממש הפסיכולוגית שלו.
את יכולה לומר לו מליון פעם שהכל בראש, אבל זה לא נכון. למה?
כי זה פשוט לא נכון. לך זה נוח להדחיק כך רגשות, ולומר "זה הכל
בראש" אבל אי אפשר לומר זאת לילד שלא יודע לעבד רגשות זעם.
אחר כך את הכרת גבר אחר. התחלת לחיות איתו. ואפילו נולדה לכם
בת משותפת.
הזהירו אותך בבית החולים לא לרשום אותה על שמו של אותו גבר
חדש. אז רשמת אותה על שמו של הפרוד שלך. בלי לקבל ממנו מזונות,
כמובן. אחרת היא תחשב לממזרה.
אחר כך נפרדת גם מאותו אחד, בעקבות שוב, אלימות.
אחר כך הכרת דרך האינטרנט עוד כל מיני... גברים.
והילדה הייתה מספרת בשמחה לשכנים, כי הרי אין לה חברות בסביבה,
"יש לי אבא חדש...".
מה עם האבא הישן? "הוא בא רק בשבת לפעמים. והאבא החדש יכול
לבוא מתי שהוא רוצה...".
את גורמת לשני הילדים האלה בלבול, מבוכה, התקשרות ושוב אכזבה.
את יודעת מה זה גורם לנפש רכה של ילד?
התכחשות לרגשות שלו. נעילה, ואחר כך לבעיות של פשע ואלימות.
ולראייה, דייויד.
בזמן האחרון התחיל לעשות דברים שעדיין לא פליליים אבל מספיק
בשביל לגרום לפעמונים לצלצל. אבל את לא שומעת אותם כי את לא
בבית. ואת לא מעוניינת לשמוע. מה הוא עושה?
אז קודם כל, משהו שטותי לחלוטין. מתחיל להעלים ולבלבל את
השטיחים שלפני דלתות הדירות. זה לא כלום אבל כשזה נעשה ללא
הפסק זה פשוט מעצבן ומטריד. הוכחות? לא, אין לנו הוכחות. אבל
אין משהו אחר שיעשה זאת. רק הוא. הוא הכחיש כמו שאת תמיד
מכחישה ועושה מניפולציות.
במה הכחשת?
בבית הספר תמיד קראו לך בגלל בעיות איתו. ובמקום לברר בשקט
ובבגרות, היית מכחישה וטוענת חזרה שמאשימים אותו סתם ללא סיבה.
נכון לא תמיד יש הוכחה אבל יש נסיבות שקושרות את דייויד אל
המעשים. אז במקום להתמודד איתו פנים מול פנים, את מכחישה, והוא
שומע, אז למה שלא ימשיך? בבית אולי את צועקת עליו. אבל לא
צעקות צריך. צריך שיחה והתמודדות ללא הפחדות. וכיוון שזה לא כך
אצלך, הוא התחיל לבלבל את השטיחים, לשבור את הפלסטיקים של
תיבות הדואר. דנה כבר אמרה לי שאת צועקת עליו ומריחה אותו.
בגלל הסיגריות. אבל אין לך הוכחות. כי הוא יודע להעלים מימך.
למד מימך.
אבל אני, אמרתי לו, אני מרגישה את הריח בחדר המדרגות. לא רציתי
להכניס לעניין את דנה.
ועכשיו, הוא שבר לגב' מרסל את ידית האחיזה במדרגות שהבן שלה
התקין עבורה. כדי שתוכל לרדת את שתי המדרגות. כמובן שהוא
הכחיש. הוא גם לא רצה לרדת לדבר איתה. כי הוא פחד. וכשהיא
התקשרה אלייך לדבר איתך בזמן חוזרך מהקניון עם דנה, את צעקת
עליה חזרה, במקום לפתוח הנושא כמו בוגרת, ולהעמיד זה מול זה
דברים על דיוקם. את הכחשת בטענה שמפלילים את דייויד סתם. ומצד
שני צעקת עליו בבית.
אז מה יצא מזה?
מה שיוצא, ויירה, שהילדים האלה מסתובבים כל הזמן לבד בבית
וברחוב.
אז מה הפלא שדייויד חובר לילדים אחרים שמפתים אותו לדברי
עבירה?
דנה עדיין בסדר. מחפשת את רק השכנים.  אבל היא מסתובבת בחוץ,
ועלולה להתחבר לילדות כמוה, ולחפש הרפתקאות... וחס וחלילה,
ילדים, את יודעת מה קורה להם בזמן האחרון...?
אני מקווה שאלוהים ישמור על הילדה הזו, אם את לא מסוגלת.

אבל לא הכל בראש... ויירה. אם לא תפנימי את זה, חס וחלילה מה
עלול לקרות.
ואחר כך לא מבינים למה יש הידרדרות כזו ופשיעה כזו בקרב
הנוער.
החינוך בא קודם כל מהבית. קודם כל מהבית, ושוב קודם כל מהבית.
אחר כך המקום של בית הספר והסביבה.
גם אני מגדלת ילדה לבד, ללא קשר עם אבא.
לא שהיא לא מכירה אותו. אין שום סודות הכל גלוי. אבל יש לה
יציבות, יש לה אמא מתי שהיא זקוקה לה. ואין מניפולציות. הכל על
השולחן. ברגשות, בשיתוף, בשכל ובכל...
כי זה לא משנה כמה מבוגרים יש בבית. גם במשפחה עם אבא ואמא
היחסים העכורים מזיקים לילד. מה שמשנה הוא, מה הילד מקבל
מהמבוגר המגדל אותו. לא משנה אם זה שני מבוגרים, שתי מבוגרות,
או אחד מהם. מה שחשוב זה קודם כל האהבה, הכנות, היושר והחום.
והידיעה מה קורה בבית. בין השיטין ומחוץ לשיטין. הידיעה מרחיקה
מחשבות טורדות. הידיעה מרחיקה דמיונות שווא. מרחיקה פחדים.
הידיעה עוזרת להתמודד נכון עם המציאות. הידיעה עוזרת לדעת היכן
אני נמצא, מהו עולמי ואיך לתכנן את עולמי.
וזה מה שילד צריך. וכמובן ללכת איתו ולתמוך בו. וכשצריך
להגביל, לעשות זאת על דרך החיוב. לא בצעקות.
נכון, זה מצריך מאיתנו להיות מודעים קודם כל לעצמנו. דורש
מאיתנו להיות עם היד האוהבת על הדופק. דורש מאיתנו להיות
אמיצים ואמיתיים, ולמנוע מהילד שלנו ללכת לכיוון לא נכון. דורש
מאיתנו הקשבה לא רק מהראש, גם מהלב. ואז הילד שלנו ידע להפעיל
שיקול דעת, ידע להבחין בין טוב לרע. והכי חשוב הוא ידע מאיזה
ילדים להתרחק. מאיזה בני אדם להיזהר.

לא יודעת אם תקראי את המכתב. לא יודעת אם להתערב בענייניך. אבל
אני כבר מעורבת. והרי דנה יורדת ובאה. מבקשת חיבוק. משהו לאכול
למרות שהיא לא רעבה. היא מבקשת אהבה.
והיא כל כך מתוקה, שהיא מקבלת.
הלוואי ותדע תמיד ממי לבקש. כי היא עלולה לפגוש את הזאב. והוא
ממש לא יהיה לו אכפת. הוא יהיה רעב ויאכל אותה....
הההאאאאאםםםםםםם.

לא, את המכתב הזה לא תקבלי ויירה היקרה.
לא אוכל לפלוש למקום שבו לא מעוניינים לשמוע.