ושוב, במסגרת המרידה הבלתי רצונית שלי במוסכם,
מפנטז אני על נסיכה לווה בסוס הלבן.
תמונה קפואה ורגעית, שבארעיותה תשמש לה כמציל.

מתוך השגרה המכנית היא תגנוב אותי,
תגנוז בארכיב עמוק יותר מכל סטייה אנושית את כל מחשבות השווא
ואת מאוויי הביתוק ממסלולי העולם הארצי.
תשדר את רוחי אל ניחוחות הפרחים המפורסמים משיריהם של רבבות
משוררים,
ותשדרג אותי מגורלי האימתני של אחד, המשועבד לשגיונות
אוויליים.

הלוואי ואותה נסיכה תפרוש עליי רחמיה,
תזרים מעט (רק מעט, הלוואי מעט) חמימות לעורקיי האנטארקטיים,
ותשים סוף פסוק לדמות ההלך,
שהוא כבר מאוס.
משוטט אבוד מתוך מטרה להיאבד,
אבל מואס ובז לכל רגע, שהוא אכן מממש מטרתו.
איפה עוד תפגוש צייתן כמותו?
כנוע, מונע בחוקיות עגומה של מריונטה...

לא תפגוש בו.
אותו הלך איבד את כישוריי הקומוניקציה בם הצטיין ממש בעברו.
אולי תתנחם, חרף חוסר הנימוס האיום שהפגין,
בכך שגם הוא, אותו הולך-בטל,
לא יפגוש לעולם באותה נסיכה, משאלת ליבו הכמוסה,
שכן בכך שאיבד את יכולתו לתקשר - נידון הוא לאי היכולת
בהשגתה.

הבוז לבזבוז.