ירושלים - חורף 2000
ברי, רועי ואיילת, צעירים חילוניים בשנות העשרים לחייהם, ישבו
בסלון דירתם אותה שכרו בשותפות. מהחלון הם ראו -על אדן חלון
הבית השכן- חנוכיה ובה דולק נר אחד. נר אחד ועוד נר גבוה יותר.
השמש. רועי התחיל לפזם את "הנרות הללו קודש הם..." ועד מהרה
הצטרפו אליו -כמו מבלי לשים לב- גם איילת וברי.
הם נולדו למשפחות חרדיות. ברי נולד בכפר חב"ד ואילו רועי
ואיילת בבני ברק. כל אחד מהם -בנפרד- גדל כנער חרדי. הם חגגו
את החגים במחיצת בני משפחותיהם. רועי וברי למדו בישיבות חרדיות
ואיילת למדה בסמינר למורות. בעצם, הכל היה רגיל אך שלושתם
כשעברו את גיל 18, הפכו חילוניים.
לכל אחד מהם היו הסיבות שלו. רועי היה האידיאליסט מביניהם. לכל
צעד שלו היה הסבר אידיאולוגי. מייד עם יציאתו בשאלה הוא הצטרף
לנוער מרצ, והחל להפגין כנגד הכפייה הדתית. את ברי ואיילת לא
עניינו כל כך הנסיבות האידיאולוגיות "לא הרגשנו כל צורך להישאר
חרדים" הסבירו.
הם סיימו לשיר כבר מזמן ושקעו בהרהורים כשלפתע היפרה איילת את
השתיקה. "תגידו, אתם לא מתגעגעים לחנוכה"? שאלה בקול רם
"בחנוכה לפני שלוש שנים" היא נזכרה לפתע "חגגנו לאחי הקטן את
ה"אופשערנייס" (= אצל החרדים, לא מספרים את שיערותיו של הילד
עד לגיל שלוש, אז עורכים לו 'חלקה' - התספורת החרדית המוכרת)
במירון. אני זוכרת איך בכתה אמא שלי מהתרגשות" אמרה כשדמעות
מציפים את פניה.
לאיילת -כמו גם לרועי- לא היה קשר עם משפחתה. כשהודיעה להם על
החלטתה להיות חילונית הם העדיפו להתנתק ממנה ולא לסבול את
הבושה שגם כך לא הייתה קלה. רק לברי היה קשר כלשהו עם המשפחה.
אחיו הצעיר ממנו, יצא אף הוא בשאלה והם עמדו בקשר הדוק ונדמה
היה כי שום דבר שבעולם לא יכול יהיה להפריד ביניהם.
"לחנוכה כבר אין כל משמעות עבורי", אמר רועי ולא הוסיף.
ברי ואיילת שתקו. הם ידעו כי עבור רועי, כל דבר המנסה להזכיר
לו את עברו הוא כסדין אדום ואין טעם להתווכח אתו בעניין. גאולה
אבן כבר סיימה זה מכבר להגיש את 'ערב חדש' והם המשיכו לבהות
כמי שמחפשים דרך כלשהי למלא את החלל שהותירה.
- - -
רוחלה נולדה בבני ברק בשנת תש"מ. בת חמישית למשפחה בת 18
נפשות. אביה טוביה היה ר"מ בישיבת 'דרך אלחנן' ואילו אימה
מינה, הייתה מחנכת בסמינר 'בית יעקב' בעיר. ילדותה עברה עליה
בעזרה לאימה ובגידול אחיה ואחיותיה הקטנים.
כשהייתה בת 12 נסעה לראשונה לתל אביב. היא ידעה כי אסור לה
להסתכל לצדדים שמא משהו מן הטומאה המקיפה אותה תידבק בה, אך
לנוכח הצבעים והאורות מסביבה, היא לא יכלה להתאפק. בזווית העין
היא ראתה בנים ובנות לבושים שלא בצניעות, פוסטרים של כוכבי
קולנוע ושלטי ענק המבשרים על פסטיבל חדש. "רוחלה" נזפה בה אימה
"אל תשכחי. אסור להסתכל לצדדים".
רוחלה נבהלה וחזרה להביט לעבר חלון הראווה של חנות הנעליים
לפניה עמדו בניסיון לבחור את זוג הנעליים החדשות אותן תקבל
כמתנה לכבוד בת המצווה שלה. היא הספיקה לבחור זוג נעליים
לבנות, ספורט-אלגנט, לפני שמיהרו לאוטובוס הנוסע לבני ברק "זה
יכול להיות מתאים גם לבר המצווה של מוישי בעוד חצי שנה" אמרה
אימה.
כשהגיעו הביתה, מיהרה אימה להכין את ארוחת הצהרים לר' טוביה,
שאמור להגיע מהישיבה בהפסקת הצהרים. היא בישלה קציצות בשר
ואורז, ובינתיים ישבה רוחלה על הרצפה בחדר הבנות וציירה.
רוחלה שמעה את הדלת נפתחת ואת קולו הסמכותי של אביה, והעדיפה
להישאר בחדרה כמה שיותר. היא חששה מאביה, היא פחדה מזעמו שיכול
היה לצאת בכל דרך אפשרית ובכל רגע נתון.
אביה לא השתהה בסלון הבית יתר על המידה. הוא סיים את ארוחתו,
בירך את ברכת המזון ושכב לנוח קמעה לפני שמיהר לחזור אל הישיבה
בה לימד לקראת ה'סדר' השני. רוחלה יכלה לנשום לרווחה. כשיחזור
אביה מהישיבה היא כבר תשכב לישון ואם לא יתרחש משהו מעבר
לצפוי, היא לא תיתקל בו היום.
רוחלה נזכרה במה שקרה לפני שבוע. ביום שני שעבר סיפרה אימה
לאביה כי המחנכת שלה טלפנה וסיפרה שרוחלה לא ידעה לענות על
השאלה מדוע העניש אלוהים את משה. אביה התמלא כעס, העיר אותה
משנתה, הוריד את חגורתו והצליף בה כהוגן כדי שבפעם הבאה תלמד
טוב יותר. רוחלה הצטמררה והרגישה כאילו מחדש את הכאבים שהותירו
בה מכותיו של אביה.
המשך יבוא... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.