תייקתי אותנו באלבום שקנינו יחד, אז בטיול לטבריה.אמרנו שנסדר
את התמונות ביחד ברגע שיחזרו מפיתוח. היינו בטבריה באוגוסט,
כבשן עלי אדמות 40 מעלות צלסיוס, בתוספת אחוזי לחות שטרם נרשמו
בהיסטוריה, אולי 80 אחוז לחות.
חום מטורף, ואנחנו לא הרגשנו כלום! למרות החום המעיק עטפה
אותנו אופוריה של צחוק מתגלגל.
הטיול זכור לי במיוחד משום שאף פעם לא הסתדרנו כל כך טוב כמו
באותו הזמן.
חלום מתוק היה זה. זרוקים על החוף בתוך אוהל צבאי (שפילחת
מאפסנאות לפני שהשתחררת מהצבא) אתה בלי חולצה, אני עם הביקני
האדום שלי, אדום עם נקודות לבנות, זה שקניתי במיוחד בשבילך,
כמה אהבת אותי בתוכו את קימורי גופי כשהלייטקס נצמד אליו.
אמרת לי:"אדום מתאים לך" וכמעט הסמקתי ממבוכה.
בשנייה שהייתי נרדמת היית קופץ עליי ומעיר אותי מציק ומדגדג
אותי עד דמעות עד שהייתי קמה איתך, רצה איתך אל מי הכנרת
''מטביע'' אותי ומנשקני חלושות על שפתיי, בצוואר, מגיע אל
הכתפיים שלי וממשיך בקו המחשוף. מתחבקים במים.

אנחנו אחד!
ויותר בחיינו לא נהיה שלמים - אלא חצי זה של זו. וזו של זה.
הרבה קוים אדומים עלו וירדו בכנרת מאז, אך אני בטוחה ששם באותו
החוף יש נקודה אחת שלי ושלך.

היום, משחלף זמן רב כתרופה לכאביי, כשאני נזכרת וחושבת בו, הוא
רחוק ממני רחוק כל כך פיזית ונפשית, אך התמונה שלנו יחד בטבריה
בראשי לעד. ואם אי פעם אעיז לשכוח יש לי את האלבום.
שהיינו אמורים לסדר יחד.

אבל כבר יום אחרי שחזרנו מן הנסיעה הקסומה התחלנו לריב כמו
מטורפים.
לקלל, לצעוק, לזרוק רעל בכל מקום אפשרי בינינו
להשמיד ממש במתכוון מתוך סערת הנפש הגואה של שנינו.

"זהוווו נפרדים," צעקתי. קולי כסכין פולחת באחת את האוויר והנה
שקט קול דממה דקה.  את התמונות לחנות הצילום מסרתי בסופו של
יום לבד ולא זכרתי (ודאי כי היו לי כאבים להתגבר עליהם ודמעות
רבות למחות) לקחת אותם מחנות הצילום.
אחרי ארבעה חודשים אולי קצת יותר מצאתי את עצמי עומדת ליד חנות
הצילום אחרי סיבוב ממושך של קניות, בכלל לא תכננתי להיות שם
ונזכרתי בעודי עומדת ומביטה בחלון הראווה כי יש לי מה לקחת
מכאן. נכנסת, מפשפשת בתיקי וממש במקרה ואולי לא מצאתי את השובר
המקומט והמלוכלך שהיה לי בתיק זמן רב כל כך.
ניגשתי לדלפק חיכיתי את התור הארוך בחיי בסבלנות מורטת עצבים,
נתתי למוכר האדיב את שובר הפגום. והוא חיפש בעבורי, זה היה
באחורי החנות, היו זורקים את אם לא הייתי באה באותו היום, כך
הסביר לי המוכר "מזל של ממש יש לך!" הוא אמר לי בחיוך רחב
כאילו היו הן שלו התמונות.
הוא הגיש לי מעטפה ירוקה ועבה. "תודה," עניתי ויצאתי בדמעות.


לא הייתי סולחת לעצמי אם זה היה נזרק, חשבתי לעצמי בדרך הביתה.
גם בטרגדיות יש משהו טוב להוציא את העוקץ.