אימא אמרה שאני לא בולמית, כל הנשים סובלות מסוגיות גוף והערכה
עצמית ושגם היא עברה את זה, ושההורים שלה לא עזרו לה בכלל והיו
פעמים שהגוף שלה היה ממש חלש.
אימא אמרה שאני לא צריכה פסיכולוג ולא קבוצת תמיכה, והיא גם לא
תרכיב לי תפריט, כי כולנו עוברות את זה ואני אסתדר, רק אלך
ליועצת כי זה בעצם ביטוי לקשיים נפשיים. אבל אז הפסקתי ללכת
ליועצת.
אבא קנה את הפירות והירקות והגבנ"צ דלת-השומן ושתק. לא עניין
לגברים.
החברות סיפרו על הבעיות שלהן. פעם זאת אוכלת זאת לא, ואז זה
מתחלף. כל שבוע דיאטה חדשה לפי המצב-רוח.

ההפרעה שלי היא מעל כל זה. היא עצמאית, היא חכמה. זה כאב לה
בשלב ראשון שמטילים ספק בקיומה. היא בכתה בינה לבין עצמה כמה
דמעות של תדהמה. אז בלעה את העלבון, זקפה סנטר וצחקה. היא קרצה
להפרעה של אימא שלי, שעומדת בצד ונותנת לאימא שלי לחיות חיים
"בריאים", אבל נהנית להיזכר בימי התהילה. ההפרעה שלי ידעה שאלו
הם ימי התהילה שלה.

כשהיא מחליטה ששמה הוא אנורקסיה היא מתמלאת כוח רצון ומטרה
דגולה. היא אוטמת את עצמה לפיתויים הגשמיים. היא מרגישה אלה
רבת כוח. היא נהנית לחשוף את עצמותיי לעולם ולנקות את הגוף שלי
מחלקים מלוכלכים ופולשניים של העולם. היא אדישה לסחרחורת
טורדנית.
בבוא הזמן שמה מתחלף לבולימיה. זה קורה כשההפרעה תופסת שהיא
מתגעגעת נואשות לנחמות חומריות. בשלב החזרה לבולימיה אני
מיודדת במיוחד עם ההפרעה. אני נותנת לה יד חופשית - מה שתרצה
עד חצי כס המלכות.
ההפרעה בזה להפרעות האחרות סביבה. היא הטובה מכולן. היא עושה
את העבודה שלה על הצד הטוב ביותר. בגלגולה האנורקסי היא העמידה
ביותר בפני לחץ לאכול. לא יגיעו אליה מילות החברות שלי - "מה
את עושה, זה מטומטם". היא יודעת שמאחורי המילים האלה יש הפרעות
יריבות וקנאיות, שמחפשות לדחוף לי מזון עד שאוכרז
בלתי-אטרקטיבית לחלוטין. בגלגולה הבולימי היא מתעלמת ממבטי
השאלה אחרי שאני לוקחת עוד עוגייה, עוד שתיים, עוד שלוש, עוד
פחמימה, מחפשת כסף בבי"ס לקנות שוקולד... היא באה על סיפוקה
וכל שאר העולם יכול לקפוץ לה - ובינתיים אני עצמי מגלגלת בראש
טיעונים שיתמכו בה - יפה לי שמן, מי שלא אוהב אותי שמנה לא
יאהב אותי גם רזה, וכל הקשקוש של מודל היופי הנשי.

יש לי הפרעת אכילה ואנחנו חברות טובות. אני לא יכולה לעזוב
אותה למשך הרבה זמן, היא דורשת הרבה תשומת לב וטיפוח מערכת
היחסים בינינו.
היא כוסית חתיכה ודקיקה.
היא שמנה בארוקית אצילה ומלאת חן.

אבל ימי הזוהר הולכים וחולפים. אני והיא נכנסנו לשגרה משעממת.
הפחד הכי גדול של ההפרעה שלי הוא שהיא תהפוך להיות משועממת
מדוכאת כמוני. אז היא מנסה מאכלים חדשים, היא קובעת לה שיאים
ומנסה לשבור אותם, היא לומדת בכוחות עצמה את רזי המקצוע. אף
אחד לא היה יכול ללמד אותי להקיא חוץ ממנה, אף אחד לא היה
מצליח לגרום לי לקבוע שיא של שישה ימים בלי מזון מוצק.

יש לי הפרעת אכילה ואני אוהבת אותה.
היא הראשונה שנתנה הגדרה לטירוף שלי, שהוא הקושי שלי לקבל את
העובדה שאני חיה, הראשונה שנתנה לטירוף הזה צורה מסודרת, נתנה
לי זהות, נתנה לי אפשרות לקרוא לבעיה שלי בשם. "כן, יש לי
הפרעת אכילה," אני אומרת, ומשמעות הדברים היא שאיזושהי ישות
תפסה לה מקום אצלי ועכשיו אנחנו שותפות: אני וההפרעה שלי, כי
מהפרעות אכילה לא נפטרים באמת אף-פעם.
אולי כשאנסה להרוג אותה יום אחד אהרוג בטעות גם את עצמי.