נאבק בכל הכוח לגמור את החודש, ובינתיים חודש אחר כבר מתחיל
לך. כמעט ונגמר. אתה מוצא את עצמך עם הלשון בחוץ והמכנסיים
למטה, על המיטה עם אפרת, מנסה למשוך את השכחה הזו כמה שיותר.
לצערך, מיד לאחר מכן אתה מגלה שאתה כבר לא אוהב אותה. אפרת,
מסתבר, עדיין כן, וגם מוצאת לנכון להצהיר על כך. אתה משרבב
איזה 'גם אני' כזה, כי בכל זאת - חיבה עדיין יש, ובכל זאת -
הרגע גמרת לה בפה. יש זמן ומקום לכל דבר.
השאלה היא, האם גם לכל אחד. אתה שואל את עצמך הרבה לאחרונה,
איפה הם הזמן והמקום שאף אחד לא הבטיח לך, ובכל זאת אתה יודע,
או לפחות ידעת, שהם לך. זה הכל מאוד דינמי. אולי דינמי מדי.
למשך תקופה אתה מנסה לאזן את זה בקיום סטאטי, מה שכמובן לא
עובד, אבל לוקח זמן עד שהעובדה הזו מרפה ידיך מהבטלה. אתה לא
מאפשר לעצמך את נגיעות השלווה שבריקבון השקט.
יום אחד, חודש לפני כן, אתה מחליט שמספיק. אתה חוזר לדירה,
נכנס לחדר, תופס את הטלביזיה ומשליך אותה מהחלון אל החצר
האחורית. חתול אחד נהרג, שניים נפצעים. עכשיו הם כבר מתבדחים
עם רופאיהם.
גופה המיוזע של אפרת צמוד לשלך. היא מרגישה שאתה רחוק, אבל לא
אומרת כלום. רגע לפני שהכל יהיה טוב, גשם של טלביזיות ישטוף את
הארץ, וידלל את אוכלוסיית החתולים. אתה משמיע חצי צחקוק, והיא
שואלת מה. אתה אומר לה. היא אומרת שלפעמים אתה סתם מזיין את
השכל, ומדליקה את הטלביזיה. האמת היא, שלפעמים סתם הדלקת את
השכל וזיינת את הטלביזיה. את זה אתה לא אומר - יש דברים
שהשתיקה יפה להם. מה גם שזרקת אותה כבר. את הטלביזיה.
בטלביזיה של אפרת, לעומת זאת, וכיאה לשעת לילה שכזו, משדרים
סרט על אמריקאי טוב, שלמד אמנויות לחימה אצל סיני זקן, גם הוא
טוב, אפילו שהוא סיני. עכשיו הוא, האמריקאי, יוצא להציל את
אחיו, הכלוא בבית מאסר טורקי, הממוקם במרתפו של בית מלון מכובד
למראה. גם זירת קרבות יש שם - 'הקולוסאום' או 'הזירה', משהו
כזה. האמריקאי הטוב נאלץ, למרות שמטבעו, כמובן, כלל לא דוגל
באלימות, להילחם בכולם בסדרת קרבות עד המוות, כולל את חבר הנפש
שפגש שם. בסוף הוא מנצח, אבל לא הורג את יריבו הגדול והרשע עד
שממש אין ברירה, כי ההוא פשוט לא מוכן לוותר. הוא מציל את האח
וזוכה בבחורה. רק החבר הטוב מת, וחבל. מה לעשות, בשביל זה יש
חברים טובים בסרטים אמריקאים.
אפרת מכבה את הטלביזיה ומשנה תנוחה, והגוף שלה כל כך נעים, עד
שאתה מתחיל לחשוב שוב על כל העניין הזה של האהבה, ומגיע למסקנה
שאולי עוד יש שם איזה משהו ביניכם. אתה כל כך רוצה שיהיה. אולי
זה רק הנתק הכללי שגורם לך להרגיש רחוק.
בלילה אתה חולם שאתה מת, והחיים שעוברים אל מול עיניך אינם
החיים שלך. אומרים לך שהברירות שלך הן או להחליק על זה, או
לחיות שוב. תוך כדי התלבטות אתה מתעורר. השעה חמש לפנות בוקר,
אפרת עדיין ישנה. אתה עוצם את עיניך, מקווה מאוד שהפעם יישאר
חשוך עד שממש תהיה חייב להתעורר. הכלב של אפרת, פינגווין הצנום
וחולה האסטמה, שולח בך מבטי משטמה מהרצפה ונוהם חרישית. לפחות
הוא כבר הפסיק לנבוח כמו מטורף בכל פעם שאתם מזדיינים.
כעבור שעתיים וחצי אתם מתעוררים ומתפזרים - אפרת ללימודים, אתה
לעבודה, ופינגווין נשאר לשמור על האינטרסים. מזמן כבר הפסקת
לתהות איך התגלגלת לעבוד בתור טכנאי כבלים. במשך שנה אתה חולף
לרגע בחייהם של עשרות אנשים בשבוע, ולאיזשהו הרף גם הם חולפים
בשלך. רובם בלתי נחמדים בעליל, בעיקר כשהם מצפים לשירות. מיותר
לציין שכבר אין לך כוח ליחסי אנוש. אתה מציין את זה בכל זאת,
ושוקל ברצינות להגיע לבית הראשון של היום עם מבטא גרמני כבד,
ולקרוא לעצמך הנס. התכנית עובדת עד לפרט האחרון, ועד סוף היום
אתה מפוטר, כי 'השירות מעל לכל'. תכנית גאונית. איך תשלם שכר
דירה עכשיו?
לאפרת, עם כל כמה שהיא דוגלת בעצמאותה, מעולם לא היו בעיות
כאלה. הגנן מקפיד לספר את העצים בחצר בית הוריה כך שלא יעברו
בגובהם את אביה, שאומר שבחצר שלו הוא מעל לטבע ולא להפך, כי לו
יש יותר כסף. כך עברה עליה ילדותה, בין עצים בעלי נוף מרובע
שלא מעזים לעבור מטר שבעים וחמישה. היא יצאה מזה די בסדר סך
הכל, אתה מסכם בינך לבינך, ומדמיין אותה שוב, לבושה רק
בתחתונים הקטנים עם הדגל הבריטי.
בקיץ היא מסיימת את התואר, שמה את פינגווין אצל ההורים שלה,
וטסה להודו. אתם מחליטים שמה שיהיה יהיה, על כל המשתמע מכך.
במרוצת הימים, אתה פוגש כל מיני חברים דמיוניים ותיקים, שאולי
רק עכשיו המצאת שהיו לך. אתה אומר להם שזה בסדר - קיבלת כבר
מספיק כאפות, ולמדת לגדול לבד. לבד עכשיו. לא בדיוק פחד ולא
בדיוק געגוע. אתה בוהה בתקרה כבר שעתיים, ולא תקום עכשיו אלא
אם תפרוץ שריפה, וגם אז בטח יקח לך זמן.
חזרת לעשן מאז שאפרת נסעה, ונשארה לך רק סיגריה אחת, כך שלבסוף
בכל זאת אתה קם להיענות לקריאתה של אמא-התמכרות.
מדליק אותה בחדר המדרגות, מתגלגל אל הרחוב, חולף על פני הספסל
בו ראית אותה לראשונה, בדרכך אל מישהי חדשה. אשה מנגנת על
אקורדיון, אחר כך איש עם כינור, ועוד אחד אחריו, עם חצוצרה.
השפל הכלכלי עושה פלאים לאומנות הרחוב. התיאטרון הלאומי ריק,
מצב הרוח הכללי בתחת, אבל לא בתחת שלך, ככה שאולי עוד יש לך
תקווה.
משנה מסלול בלי הודעה מוקדמת - לא הולך אל אפאחת עכשיו,
ושיתהפך העולם. הפיזיקה באה ללמדנו, שהוא אכן עושה זאת מספר
בלתי מבוטל של פעמים. מצד שני, כשהפיזיקה באה, אתה בדרך כלל לא
נמצא. מצליח לשכנע את עצמך שאם תפנה כאן שמאלה במקום להמשיך
ישר, איש לא ימצא אותך יותר עד שתחליט אחרת. בדרך כלל אתה
מחליט אחרת, לא משנה ממה. אתה פונה שמאלה, נחוש בדעתך לשוטט עד
שתמצא רחוב שאתה לא מכיר. אפשר להתפלסף ולומר שאתה לא באמת
מכיר אף אחד מהרחובות האלה. אפשר גם לא. מי אמר שהאפשרויות
בלתי מוגבלות רק באמריקה? כהוכחה לטענה, אתה מארגן לעצמך בראש
ג'ם-סשן של מינגוס וג'וני קאש. בלילה תשכב עם קתרין דנב, למרות
שאתה בכלל לא זוכר איך היא נראית. נראתה.
בחורה עם בלונים הולכת מספר צעדים לפניך. אתה מתחיל לטוות לה
סיפורים קסומים, לפחות באחד מהם מופיעה המלה 'אחו', עד שהיא
נכנסת לאחת מחנויות הבגדים ומתחילה לשיר 'הפי בירת' דיי טו יו'
בקול מעצבן ובמבטא מטופש. עוד קסם מתפוגג ונספג בפיח. ממשיך
ללכת אם כן, כאן תפנה ימינה.
מישהו קורא לך מאחד משולחנות הרחוב של בית קפה קטן. אתה מכיר
אותו. מהצבא, או מהודו, או מהתיכון, אחד מהמקומות שכולם היו
בהם. ברכות לבביות. קורות חיים במשפט וחצי. אתה ממהר, למרות
שאתה לא. הולך לקנות סיגריות.
הסלולרי מצלצל. זו החדשה. אתה לא עונה. מוצא את עצמך שוב ליד
הספסל ההוא. מתיישב. מדליק סיגריה. עוד מעט תחזור הביתה.
כשאתה חוזר, הסלולרי מצלצל שוב. אתה מנפץ אותו על הרצפה ומשליך
את השברים מהחלון. אתה מחליט שאם אתה כבר בשוונג וכו', וזורק
אחריו גם את המחשב. לחתולים שלום.
אחרי שבועיים נגמר לך החוזה. אתה עוזב את הדירה ושוכר קרוואן
באיזה מושב בקצה הצפוני של השרון, לא לפני שאתה שוכב עם
הבלונדה מהבניין שממול, שתמיד הייתה מחבקת ספלי קפה ובוהה אל
החלון שלך. אתה עובד שם במסגרייה, ומרגיש שאולי עבודת הכפיים
קצת מיישרת אותך. זה והירוק, והציפורים וכל זה וזה. צופיות
בונות לך קן מול הדלת, עוד מעט אפילו תוכל לקרוא לזה 'כאן'
ולדבר בגוף ראשון. לא התרגלת רק לכך, שכשנגמרות לך הסיגריות
בלילה, אתה לא יכול לרדת לרחוב ולקנות, אלא צריך לנסוע לעיר
הקרובה. להתחיל ממש לישון בלילות לא עולה על דעתך.
אז השעה שלוש עשרים ואחת לפנות בוקר, ואתה נוסע לקנות סיגריות.
מחשבותיך נלפתות שוב במצעד הסיומים, אולי סוף סוף בשביל להשכין
שלום אמת הפעם, ולשחרר את שטחיך הכבושים.
"אתה אף פעם לא תוכל לאהוב אותי עד הסוף", הטיחה בך לא פעם אחת
מהן, "כי אתה מאוהב יותר מדי בבדידות המזדיינת שלך." הייתה
חכמה, ההיא, אם כי סברת שהבדידות שלך די בתולית. "אתה רוצה את
הזמן שלך?" היא המשיכה באחת הפעמים, "הנה קח אותו, אני לא
אפריע לך יותר." וסגרה אחריה את הדלת לאט-לאט ובשקט, מתוך
ידיעה שהאפקט הזה צורם הרבה יותר מטריקה.
מכמונת מהירות בצד הדרך. אתה לא אוהב שוטרים. זה לא עושה לך
טוב, וגם כשאין לך כלום באוטו, אתה צריך מאוד להתאמץ על מנת
שלא לתת לסירנות לחרוך לך את קו המחשבה. אתה מעיף מבט במד
המהירות, שוכח שהוא לא עובד, ומשחרר אנחת רווחה קלה כשאתה חולף
על פני הניידת. היה לה גוף משגע, להיא, וכנראה בגלל זה לא לקחו
אתכם לבלות לילה בתחנה, אז בסידני עלי. אתה פונה שמאלה על בן
יהודה, מנסה להתנתק מרצף המחשבות על סדרת הטראומות בכחול
מהבהב. נראה לך שההיא בהודו עכשיו. אתה משקיע מאמץ, ולבסוף
משתכנע שאתה מקווה שטוב לה.
בבן יהודה סגור, על כן אתה עושה דרכך ויצמנה, איפה שפתוח עשרים
וארבע. על ויצמן אתה רואה שלוש-ארבע חבורות של ילדים שהולכים
מכלום לשום דבר, לא יודעים מה לעשות עם החופש הגדול הזה שנפל
עליהם, ועוד מעט כבר נגמר. כל חופש הופך לשגרה, אם לא משקיעים
בו. אתה חונה באדום לבן, מול איפה שפתוח עשרים וארבע.
"זה לא קשר, אנחנו בכלל לא ביחד", נעלבה אחת אחרת, "אתה חוזר
מהעבודה והולך לישון כשאני מתעוררת. אתה לא חייב לעשות משמרות
לילה כל הזמן, לא?" אמרת לה שהיא לא חייבת לעשות משמרות יום,
והיא דווקא כן טרקה. הייתה פחות מתוחכמת מההיא. עד כמה שידיעתך
משגת, גם האחרת בהודו עכשיו. 'רק טוב שיהיה לך',
אתה מסנן חרש אל השמשה הקדמית.
זלדה, הפיאסטה שלך, משתעלת מספר פעמים לפני שהיא מסכימה
להתניע. אתה מרשה לה להשתעל, סך הכל היא כבר קשישה - מודל
שמונים וחמש בצבע ישן, מה שהשוטרים מכנים 'צבע קרם' בכל פעם
שהם מבררים בקשר אם כבר יש לך תיק, כדי לדעת עד כמה להתאמץ
בחיפוש. זה משעשע אותך באיזה אופן, לשמוע שוטר אומר 'קרם'.
אפרת אהבה את זלדה, אמרה שיש לה אופי. השבת לה שזה מה שאומרים
על מכוניות שלא רוצים להעליב.
אתה נכנס הביתה עם הסיגריות ביד והתלתלים של אפרת בראש. ארבע
ועשרה. רק ארבע ועשרה. לרגע אתה נחרד, שמא בשעה זו ממש
בכלכותה, יושבות אפרת, ההיא והאחרת, ותוך שיחת צ'ילום סתמית
עולות על קשר מפתיע.
אני שורף את הרעיון הזה בכוס ארק שהייתי רוצה שיהיה ויסקי,
ויושב לכתוב את כל זה, כאילו שזה יעזור במשהו. מי יודע, אולי
זה באמת עוזר. כנראה שתמשיך לשוטט בינתיים. אולי תיסע להודו.
שוב.
לאחר שני משפטים אני נוטש את העט על ערימת הניירות, ומתיישב
במרכז הקרוואן מול הדלת הפתוחה. ידיך נלפתות סביב הירכיים,
עיניך עצומות, ואני מתנדנד קלות קדים-אחור, מדמה לשמוע רעשי
חבטה עמומים בחוץ. הנה עכשיו, עכשיו-עכשיו, מתחיל מבול של
טלביזיות לשטוף את כל הארץ.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.