[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה סיפור על חבר.
אני מספר אותו בשבילו, כי הוא לא יספר אותו. זה סיפור של
גיבור.
אנחנו הולכים ברחוב, ביום ההוא, לעבר התחנה המרכזית. הוא שותק,
ואני, כמו תמיד, מלהג כדי למלא את דממתו. אני מתבייש, ואני
יודע שאני עושה מעצמי אידיוט, אבל אני לא יכול לתת לשתיקה הזאת
להשתלט עלינו. אני מפחד שאם אשתתק, הוא אולי יבחין כמה חסר
תועלת אני, כמה נלעג. הוא ילך, ואני אשאר בחשכה. שנאתי אותו.
אהבתי אותו.
ובעוד שתיקתו מחלחל לסדקים בביטחון העצמי שלי, אנחנו מתקרבים
לאיזור המיושב של העיר, ומתרחקים לאיטנו מהחנויות. מדי פעם אני
מציץ בו מזווית העין, פניו מהורהרות. ומיד אני מרחיק את מבטי,
שלא אראה את העצבות חסרת הגבולות שמסתתרת מתחת לחזות האל
היווני המושלם.
ואז בא הכעס, כתמיד הוא מהסס להגיח. הביטחון העצמי שלי (או
חסרונו) לא חושב שאני ראוי לכעוס על מישהו כמוהו. אבל אני גם
יודע, שבגלל הכעס הזה הוא מסכים לי להישאר בקרבתו, ולא פותר
אותי כאידיוט חסר חוט שדרה. זה עדיין מדהים אותי, עד היום, איך
הוא נשאר כל כך טהור. מוקף בכל ההערצה הזו, בחנפנים למיניהם,
ובכל זאת אף פעם לא חשב את עצמו למשהו מיוחד, ולא היסס להעיף
טיפוסים לא אמיתיים.
ואני כועס, "מה יש לך היום?" אני שואל אותו, והוא מביט בי בפעם
הראשונה מאז שהוא אמר לי לבוא איתו לטיול. הוא חיכה, הבן זונה,
שאני אשאל אותו, הוא ידע, כמה הכיר אותי. הוא ליבה את הכעס,
כדי שאני אשאל, כי אף אחד אחר לא העז אי פעם לפקפק בו. הוא
מביט בי ואני חושב על העתיד, ואין מה לחשוב, כי שלו כבר צפוי
מראש. בית, אישה, ילדים, משכורת, תרומות, עזרה לקהילה,
הצטיינות... בכל דבר.
העתיד שלי בלעדיו, רק אני והציניות, בלי המראה הממורקת שהוא
היה, שהחזירה את האור הקטן שלי עשרת מונים. הייתי מתמלא גאווה
בכל פעם ששאלו אותי אם אני חבר שלו, וקנאה, אין לו חברה. אף
פעם לא שאלתי.
הוא אומר "אני לא רוצה לחיות".
ולא עוד. כמעט נפלתי על פני. אין לי מה לומר, דבר זה מכה אותי
בתדהמה, וגורם לכך שקולי יאלם. אני פשוט לא אומר כלום. ופתאום
נשמעות זעקות וצעקות בהמשך הרחוב, אנשים צועקים, אש.
הוא מתחיל לרוץ כמו אידיוט, ואני, כמו מטומטם ,אחריו. הוא תופס
איזה איש ושואל על מכבי האש, אף פעם הוא לא חשב על עצמו. מכבי
האש בשביתה, בזמן אחר הייתי נהנה מהאירוניה, אבל אין זמן.
"יש אנשים בפנים?" הבניין בוער, אני מרגיש את חום האש ומריח
שערות נשרפות. "כן, יש שם ילדה קטנה". פעמוני אזעקה נדלקים
בראשי, ואני מסתובב אליו. מאוחר מדי, אני רואה את המבט על
פניו, ובאותו רגע הוא חי יותר מכפי שהיה מעולם. הוא עושה מה
שהוא נועד לעשות, כך אומר לי המבט.
הוא מחייך, כמו השמש. ומילותיו האחרונות אלי הן : "זה בסדר"
כאילו הוא הצדיק את כל קיומי בשתי מילים.
הוא מחייך,
חיוך מהאגדות,
ורץ אל האש.

זה סיפור של חבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגלחי כבר את
הרגליים!








פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/6/05 14:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שולברג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה