אם רק היה רוצה,
הוא היה יכול להיות,
כנראה שהוא לא מספיק רצה, וגם אם כן,
הוא תמיד ראה בעצמו מעין חידה שלא נגמרת,
מסתורי משהו, חבוי, מיוחד.

בפינה שכוחת אל שנמשכת בין עולמנו אנו
לבין המציאות הדפוקה שבין האתמול למחר,
הוא חיפש נחמה, חיפש מהות,
חיפש איזושהי עדות למה שהוא עצמו,
וכשהגיע לתובנה המעמיקה שאין שום
משמעות נסתרת או אפילו חצי עמוקה לחיים,
שאין שום סיבה מיוחדת, חשובה או לא,
לקיום שלנו, לקיום שלו, לקיום בכלל,
נפלה עליו שלווה אינסופית,
כשהבין שהוא קיים כי ככה, פשוט ככה,
ולא מאומה יותר מזה,
והבין שהוא פה, כי הוא פה,
ולא בגלל שום דבר אחר.