חודש וחצי אנחנו יוצאים. חודש וחצי.
חודש וחצי אני מנסה לשכנע אותה לשכב איתי. שום דבר. בקושי היא
נותנת לי למזמז אותה. זה לא שאני לא מנסה. אני מנצל כל הזדמנות
שיש לי כדי לשלוח לה ידיים, אבל היא תמיד מונעת בעדי להמשיך.
חודש וחצי, רבאק !  מה נהיית לי, מריה הקדושה ?
חודש וחצי אני סובל. עד היום, יום שישי.
החלטתי שאני לא יוצא הערב לשום מקום, בעיקר בגלל שהרגשתי לא
טוב והיו לי איזה 38.5 מעלות חום.
הייתה זו היא שהפתיעה אותי כשהתקשרה ואמרה שהיא מביאה סרט.
סידרתי את הבית, ניקיתי, התקלחתי (אני בוער מחום כל אותו הזמן,
כן ?), ואז צלצל הפעמון בדלת. פתחתי והייתי בשוק. עומדת מולי,
החברה שלי, עם בגדים צמודים כל כך שאפשר לראות את הפס בתחת
שלה, כולה נוטפת סקס, מריחה כמו ז'אן פול גוטייה, ובידה היא
מחזיקה בגאווה קלטת וידאו. סרט רומנטי, עאלק.
ישבנו על הספה בסלון, היא עם הטייץ שלה, אני עם הטרנינג שלי,
והיא התחילה לראות את הסרט. היא התחילה. אני בכלל לא הייתי
מרוכז. הייתי עסוק בלנגב את הריר שנזל לי מהפה. כולי מחורמן עד
מעל הראש, שלחתי יד לחבק אותה. המשימה הוכתרה בהצלחה. לאט לאט
גיששתי לעבר החזה המדהים שלה. הפטמות שלה הזדקרו וזה רק חירמן
אותי יותר. כל הזמן הייתי מופתע שהיא לא עוצרת אותי. המשכתי
ככה איזה רבע שעה ושמתי לב שהיא בכלל לא מתעניינת בסרט. זה היה
בשבילי ה-OK. אם היא לא עצרה אותי עד עכשיו, זה סימן שהיא רוצה
זיון לא פחות ממני. כשהתכוונתי כבר להוריד לה את החולצה היא
פתאום אמרה: "בוא נעבור לחדר שלך ..."
לא חשבתי פעמיים ועברנו לחדר. ואז הגיע הפאנץ': "אני מקווה שיש
לך קונדום ..."
ראיתי שחור בעיניים. פתאום הרגשתי איך הרגע הקסום הזה הולך
לאיבוד. לא היה לי קונדום. בחלום הכי ורוד שלי לא חשבתי לקנות
באותו יום, כי לא ציפיתי שהיא בכלל תבוא אלי.
הכנסתי אותה למיטה, שמתי איזה זוג כפכפים עלי, ואמרתי לה שאני
יורד לבית-מרקחת, וזה ייקח 5 דקות מקסימום. בית המרקחת היה 10
דקות מהבית שלי, אבל לא היה אכפת לי לשבור את שיא העולם באותו
רגע, עם חום או בלי חום. מצאתי את עצמי רץ ברחובות רמת-גן עם
זין עומד וטרנינג של רוסים. אחרי 8 וחצי דקות הגעתי לבית
המרקחת שהיה, כמובן, סגור. יום שישי בערב, למה שיהיה פתוח ?
ידעתי שיש בית מרקחת תורן שפתוח 48 שעות בסופשבוע, רק לא זכרתי
איפה בדיוק הוא נמצא. המשכתי לרוץ כמו מטורף, בוער מחום, עם
כפכפים וטרנינג שכבר לא כל כך בלט.  רצתי ורצתי ורצתי, ואחרי
20 דקות הגעתי לבית-מרקחת נוסף, שלמרבה הצער היה סגור אף הוא.
כוס אמ-אמק !   התייאשתי. גם "הוא" כבר התייאש.
let's face it , הייתה לי הזדמנות של החיים ולא ניצלתי אותה.
איזה אפס אני.
בעודי חוזר הבייתה, בשלב זה כבר קודח מחום, פתאום נזכרתי: בטח
שיש לי קונדום !   לפני שנתיים קיבלתי ביומולדת מתנה מידידה
קרובה את הקונדום הממוסגר הזה, שעל הזכוכית כתוב: "לשבור במקרה
חירום".  וכרגע, אין יותר מקרה חירום מאשר המקרה שלי.
חזרתי רק אחרי שעה וחמש דקות, מתנשם ומתנשף, עליתי למעלה
באפיסת כוחות גמורה, כולי מזיע ונכנסתי הבייתה.
שרון לא הייתה שם.
שמתי לב שגם הקונדום הממוסגר לא היה ...