הכל התחיל ב-10.1.05.
מאותו יום.
מאותו יום אתה לא יוצא לי מהראש.
ארבעה חודשים.
עברו ארבעה חודשים מהפעם הראשונה שנתת לי תשומת לב.
שגרמת לי לחשוב עליך.
מאז קרה הרבה - המכתב, הנשיקה הראשונה, היינו חברים, החודש
והפרידה.
היינו חברים מה-16.2 עד ל-27.3.
החודש וחצי הכי יפים שהיו לי בחיים.
נשיקה ראשונה, חבר ראשון, קשר ראשון, אהבה ראשונה.
ואז הכל נגמר.
והייתי בטוחה שהתגברתי עליך.
הייתי בטוחה שעברתי הלאה.
רק אתמול הבנתי שלא. שאתה עדיין, אחרי כל הזמן הזה, תקוע לי
בראש.
ולא מוכן לצאת.
הייתי בטוחה שאני רוצה את דניאל.
אבל רק אתמול הבנתי שזה היה שקר, כדי שאני ארגיש טוב יותר עם
עצמי.
כדי שאני אחשוב שאני לא רוצה אותך יותר, שאני חזקה.
אבל אתמול הבנתי שאני חייבת להתמודד עם הרגשות שלי.
אני לא יכולה להתעלם מהם ואז הם יעברו לבד.
הם שם.
אבל אני מאמינה שהם יעברו.
לאט לאט.
כמו שצריך.
כי בסך הכל - לאן אנחנו ממהרים???

בתקווה שיהיה טוב :)