New Stage - Go To Main Page

גיל רוזנטל
/
לא הלכתי אחריה

לא הלכתי אחריה.
נורא רציתי ללכת, נורא רציתי להעז להיות יותר, רק לרגע אחד.
אבל לא יכולתי.
לא יכולתי לעשות את זה.
אולי זה גורל. מי יודע מה היה קורה אם הייתי הולך.
כנראה שבאמת זה מה שהיה צריך לקרות...
הבעיה היחידה היא שעכשיו זה מציק לי.
עכשיו כל הזמן יושב לי בראש ה"מה היה יכול להיות אם רק..."
אולי אני צריך להתחיל בהתחלה, זה קצת נדוש אבל זאת הדרך הכי
קלה לספר סיפור.

זה התחיל במסיבת יום הולדת

מישהו מהצבא עשה מסיבת יום הולדת.
הוא הזמין את כל החברים מהצבא, ואני במקרה הייתי אחד החברים
הקרובים שלו.
לא היה בכלל שלב של התלבטות אם ללכת או לא.
לא רק שהוא היה אחד החברים הטובים שלי באותה תקופה, הוא גם עמד
להיות איתי באותו משרד במשך השנה הקרובה לפחות. אמרתי לו שזה
ברור שאני אבוא. הוא אמר לי שהוא בכלל לא שאל אלא הודיע לי על
התאריך. צחקנו. אז עוד צחקנו הרבה. הוא היה "המצחיק" במשרד.
אני הייתי "המשוגע". ביחד תמיד הייתה לנו את היכולת לשחרר
שרשרת בדיחות, שגם אם הן לא הצחיקו אף אחד אחר, אותנו הן הפילו
לרצפה.
כשחשבתי על זה אחר-כך חשבתי שזאת גם תהיה הזדמנות טובה שכל
האנשים מהצבא יפגשו את חברה שלי. אחרי הכל אני איתם במשרד כבר
יותר משנה והם עוד לא פגשו אותה. היא חברה שלי כבר ארבע שנים,
ולמעשה אנחנו כבר חיים כמעט כמו זוג נשוי. יותר נכון זוג נשוי
וחסר בית שנודד בין הבתים של ההורים שלהם וחי על חשבונם, אבל
עדיין. נורא רציתי שהיא תכיר את כולם, ושכולם יכירו אותה. עד
עכשיו זה לא יצא, אבל במסיבה הזאת זה יקרה. או שלא.
מסתבר שביום של המסיבה היא הייתה צריכה לשמור. זה היה קצת
מעצבן. אני כבר ציפיתי לזה ועכשיו התאכזבתי, אבל בסדר. לא
נורא. יהיו עוד הזדמנויות. היא שאלה אם אני אלך בכל זאת. אמרתי
לה שכן. היא אמרה שזה בסדר, וככה זה נסגר. אז הגיע היום של
המסיבה, היא הלכה לשמור ואני הלכתי למסיבה. כולם היו שם. כל
האנשים מהמשרד שלי, כולל הקצינים, כולל הפקידה. היו שם גם
אנשים אחרים מהבסיס שהיו בקשרים טובים איתנו. כשחושבים על זה,
אלו היו האנשים שהפכו את הצבא למקום ששמחתי ללכת אליו כל יום
מחדש. טוב, אולי לא שמחתי, אבל הם עשו את ההחלטה לקום בבוקר
לקלה יותר. חוץ מזה היו גם כמה חברים של בעל השמחה, והחברה
שלו. לא הייתי בטוח כמה רשמי זה היה, כי זה היה קשר די חדש,
אבל היה ברור שהוא מאוהב.
הוא ארגן את הכל במרתף של הבית שלו, הוא סידר שני מקררים עם
אלכוהול, מערכת איכותית שניגנה בלי הפסקה, ואווירה חיובית מאוד
בכלליות. בהתחלה עוד חשבתי על חברה שלי וכמה חבל שהיא לא באה.
אחר-כך הפסקתי לחשוב. דיברנו, שתינו, צחקנו. הערב עבר מהר
מאוד. בשלב מסוים שמתי לב שאחת הבנות שהיו שם, אחת שלא הכרתי,
צוחקת קצת חזק מדי מהבדיחות שלי. שמתי לב גם שהיא נוטה להתכופף
ולהראות את המחשוף שלה כל פעם שהיא מדברת איתי. חשבתי שזה נורא
מוזר, שהיא מתחילה איתי ככה, בלי בושה בכלל. אני לא יודע למה,
אבל היא בכלל לא משכה אותי. אמנם היא הייתה די יפה, אבל
ההתנהגות השיכורה שלה הייתה די מגוחכת. החלטתי להתרחק ממנה
קצת, אז קמתי, תפסתי בקבוק בירה, ויצאתי החוצה לחצר של הבית.

איילת מעשנת

בחצר ישבו כל המעשנים למיניהם וניצלו את האוויר הפתוח. מבין
כולם הכרתי רק את איילת. איילת גם שירתה בבסיס, במשרד של חבר
טוב שלי. הכרנו באחת השמירות ומאז שמרנו על קשר, הרבה באמצעות
המייל הצבאי ונסיעות משותפות באוטובוס. הכרתי גם את חבר שלה,
שהיה חבר טוב של בעל השמחה. בזמן שהתיישבתי לידה הבנתי שני
דברים, הראשון הוא שלא ראיתי את חבר שלה היום, והשני הוא שעד
כמה שאני יודע, איילת לא מעשנת. למען האמת, גם אני לא מעשן.
כשהייתי צעיר יותר הייתי מעשן, כי חשבתי שזה "מגניב" וכל
החברים שלי היו מעשנים, אבל בשלב מסוים הפסקתי. הבנתי שזה לא
עושה לי טוב בשום צורה. באותה תקופה בערך גם החלפתי את רוב
החברים. בגלל שזה אף פעם לא באמת בא ממני, גם לא באמת התגעגעתי
לסיגריות. כשחושבים על זה, גם לא ממש התגעגעתי לחברים. מה שכן,
ידעתי לזהות מעשנים מתחילים. איילת הייתה אחת כזאת. ראו את זה
לפי איך שהיא החזיקה את הסיגריה, ולפי איך שהיא הוציאה את
העשן. מעשנים מתחילים אף פעם לא בטוחים שהם מחזיקים את הסיגריה
נכון, וזה חלק גדול מהפוזה של העישון. איילת החזיקה את הסיגריה
נכון, אבל בחוסר ביטחון בולט לעין. מעשנים מתחילים גם לא
בטוחים איך הם צריכים להוציא את העשן, עוד פעם, חלק מאוד חשוב
מהפוזה. איילת ניסתה להוציא את כל העשן בבת אחת, כאילו שכל מה
שהיא חושבת עליו זה כמה שהעשן הזה רעיל.
אחרי הפתיחה המסורתית של "מה נשמע?" "הכל טוב, מה אתך?" "בסדר
גמור" הייתה שתיקה של כמה שניות. הבנתי שאם הולכת להיות פה
איזושהי שיחה, אני צריך ליזום אותה. "כמה זמן את כבר מעשנת?"
איילת הסמיקה קצת, "לא הרבה, למה? זה עד כדי כך ברור?" עניתי
לה שמעשנים בדרך-כלל לא מפחדים מהעשן. אחר-כך הראיתי לה גם את
הקטע של "סיגריה, סיגר, ג'וינט". היא הייתה קצת נבוכה, אבל
שנינו צחקנו. היה נחמד לשמוע אותה צוחקת, היה בזה משהו אמיתי,
לא כמו הבחורה מלמטה. עשיתי לה גם קטעים מ"עישון" על איך
שאנשים מחזיקים את הסיגריה שלהם. היא שוב צחקה.
היא שאלה אותי כמה זמן אני כבר מעשן, עניתי שאני כבר לא. "ומה
זה בדיוק אומר?" היא שאלה. "זה אומר שהתקופה שבה עישנתי קצרה
יותר מהתקופה שעברה מאז שהפסקתי. למה התחלת לעשן?" כאן היא
נעשתה רצינית ואמרה "כי התחשק לי לפתח הרגל הרסני, וזה יותר
זול מסמים." לקחו לי כמה שניות כדי להבין את הכוונה.

איילת מספרת

"מה קרה?" שאלתי אותה בטון הכי סימפטי שיש לי, לא באמת היה לי
כוח לשמוע על הצרות שלה, אבל משהו בתשובה הקודמת שלה סיקרן
אותי. "זה זיו..." היא ענתה לי. זיו זה חבר שלה. עכשיו כבר
הייתה לי הרגשה מוזרה. אני הכרתי את שניהם, ולמרות שהקשר שלי
עם איילת היה טוב יותר, ידעתי שזה מקום שלא כדאי שאני אכנס
אליו. "קרה משהו?"
דיברנו חצי שעה. יצאנו מהחצר של הבית והסתובבנו ברחובות
שמסביב. הבנתי שהיא לא רוצה לדבר על זה ליד חברים שלה, וכנראה
שגם לא ליד חברים שלו. הוא בוגד בה. לפני שלושה שבועות היא
התחילה לחשוד. הוא משוחרר, אבל עדיין אין לו עבודה. הוא לומד
לפסיכומטרי. באיזשהו שלב היא הבינה שהשיעורים שלו ארוכים בשעה
ממה שהם אמורים להיות. הוא לא ממש ידע להסביר את זה. היו לו כל
מיני תירוצים, אבל שום דבר משכנע. הם התחילו לריב. הרבה.
השיעורים שלו רק הלכו והתארכו. שלשום היא החליטה להפתיע אותו.
היא לא רצתה לחשוב שהיא עוקבת אחריו, אז היא הלכה לשם כשהיא
אומרת לעצמה שזה בשביל להפתיע אותו, כן, בטח. היא אפילו תכננה
מה הם יעשו בהמשך היום, כשהכל יתברר כשטות אחת גדולה.
היא הגיעה חמש דקות אחרי שהשיעור נגמר. היא מצאה אותו בתוך
הכיתה. הוא "הצתרפת עם איזה זנזונת" כהגדרתה. היא חיכתה שהם
יפסיקו, אבל אחרי שנייה בערך נגמרה לה הסבלנות, היא הלכה ישר
אליהם, והביאה לו את הסטירה הכי חזקה שהיא יכלה. כלומר היא
ניסתה. היא פגעה לו באף. הוא היה המום לרגע ואז התחיל לנסות
להסביר. היא לא רצתה לשמוע. היא צעקה עליו "שתוק!" וברחה משם
בדמעות. מאז הוא מתקשר אליה חמש עשרה פעמים ביום. היא עדיין לא
ענתה לו. היא לא מסוגלת עדיין להתמודד עם מה שקרה.
בכל הזמן הזה שהיא דיברה, היא לא בכתה. אני ציפיתי שהיא תבכה.
תוך כדי זה שהיא דיברה, כשהבנתי לאן השיחה הולכת, התחלתי לחשוב
מה אני צריך לעשות אם היא תבכה. אני לא מתכוון לבכי כזה
שהדמעות זולגות אבל היא נשארת בשליטה, וממשיכה לדבר. אני
מתכוון לבכי שבו היא תאבד לגמרי שליטה על עצמה, וכל מה שיהיה
זה הבכי. במצב כזה הדבר המתבקש זה שאני אחבק אותה, אתמוך בה,
אתן לה כתף לבכות עליה. הבעיה היא שהיחסים ביני ובין איילת לא
היו במצב של קרבה כזאת. מצד שני, האופציה הנוספת היחידה שחשבתי
עליה הייתה "לעמוד ולהסתכל עליה בוכה", וזה לא דבר חברותי
במיוחד. למזלי, היא אפילו לא הייתה קרובה לבכי.
ככל שהשיחה התקדמה, הפנים שלה התקשחו. המבט בעיניים שלה נעשה
החלטי ומלא כעס וטון הדיבור שלה נעשה תקיף יותר. היא לא הייתה
פגועה, היא הייתה זועמת. באותו זמן גם חשבתי שזה מוזר שעד
עכשיו לא שמתי לב עד כמה איילת יפה. בבסיס אני רואה אותה רק על
מדים, ובמדים קשה מאוד לדעת. אז נכון שהיא נחשבת ליפה, אבל
בצבא זה לא אומר הרבה, הרף לא כל כך גבוה. אבל עכשיו כשהייתה
לי הזדמנות לראות אותה בלבוש נורמלי, שמתי לב שהיא לא רק יפה
יחסית לסטנדרטים של הבסיס, היא פשוט יפה. והמחשבה הזאת הטרידה
אותי הרבה יותר מהמחשבה על הבכי.

איילת בוכה

הגענו חזרה אל הבית. מחוץ לכניסה הראשית לבית היה ספסל, ושנינו
התיישבנו עליו. כשאני חושב על זה במבט לאחור, אני שם לב שישבנו
הרבה יותר קרוב ממה שהיה צריך, או מאיך שהיינו יושבים בעבר.
הייתה דקה ארוכה מאוד של שתיקה בינינו, שבמהלכה אני הסתכלתי
עליה, והיא הסתכלה על השמים. יכולתי לראות על הפנים שלה את
המחשבות שרצות לה בראש. יכולתי לראות את הרגשות מתחלפים, איך
הכעס לאט-לאט מתרכך, ועצב גדול מאוד מתחיל לעטוף אותה. ראיתי
את השפתיים שלה מתחילות להתנדנד, ואת העיניים שלה מתמלאות
במים, וידעתי שהנה בא הבכי. זה נראה כאילו השרירים בפנים שלה
קורסים בשרשרת כמו קוביות דומינו שנופלות אחת אחרי השנייה.
ניסיתי לחשוב על משהו להגיד, משהו שיגרום לה לחזור לשליטה, אבל
בגלל הדימוי של הדומינו, כל מה שחשבתי עליו זה איזו פעם שהיא
ושתי בנות מהמשרד שלה עמדו באוטובוס ובגלל בלימה פתאומית של
הנהג הן שלושתן התרסקו אחת על השנייה, בדיוק ככה, כמו דומינו.
עכשיו דמעות כבר החלו לזלוג לה לאורך הלחיים, האיפור השחור
סביב העיניים שלה התחיל להימרח, ואני עדיין לא מצאתי מה להגיד.
הספקתי עוד לראות את השפתיים שלה מסננות את המילה "כלב" פעמיים
או שלוש, ואז היא התפרקה.
הפעם לא הייתי צריך לחשוב על מה לעשות. איך שאיילת התחילה
לבכות ברצינות, היא זרקה את הראש שלה לתוך הכתף שלי. במצב כזה
באמת שכבר לא הייתה לי ברירה. חיבקתי אותה, עם יד אחת ובצורה
מרוחקת, אבל עדיין. אחרי כמה שניות צברתי קצת ביטחון, וחיבקתי
אותה באמת, עם שתי ידיים ויותר כוח. מתוך ניסיון ידעתי שבכי
כזה הוא סוג של שחרור, יש בתוכה כמויות של אנרגיה, וזו דרך
המפלט שלהן. ידעתי גם איך וכמה כוח להפעיל ביחס לעוצמת הבכי.
אחרי בערך שתי דקות כאלה היא נרגעה. היא עדיין בכתה, אבל
השליטה העצמית שלה חזרה. היא התיישבה ישר והתנתקה מהחיבוק
שלי.
היא ביקשה ממני סליחה. אמרתי לה שאין על מה. כשראיתי שהיא באמת
נרגעה והיא לא הולכת להתפרק עוד פעם, הצעתי להביא לה משהו
לשתות. היא אמרה שהיא רוצה בירה, "לא משנה איזו". נכנסתי
פנימה, קיוויתי שאף אחד לא ישים לב אלי. לא רציתי להתחיל עכשיו
שיחות מיותרות. תפסתי שני בקבוקי בירה מהמקרר וחזרתי מהר
החוצה. כשחזרתי ראיתי שאיילת הורידה את שאריות האיפור מסביב
לעיניים וניקתה מהפנים שלה את האיפור המרוח. הבאתי לה את אחד
הבקבוקים והתיישבתי. היא הניחה את הבקבוק שלה על הספסל בינינו
ואני ראיתי שהיא בעצם עדיין בוכה.

איילת שופכת ואני שותה

פתחתי את הבקבוק שלי, ואמרתי "ו..." קיוויתי שזה יגרום לה
להמשיך לדבר ולשמחתי צדקתי, כי אם היא לא הייתה מדברת אני
הייתי צריך להגיד משהו, ולא היה לי מושג מה אני כבר יכול
להגיד. מתוך הבכי היא אמרה לי שהיא לא יודעת מה לעשות עכשיו,
שהיא מבולבלת. דרך מסך הדמעות, יכולתי לראות את הייאוש בעיניים
שלה. זיו היה חלק גדול מדי וחשוב מדי בחיים שלה בשביל פשוט
לוותר עליו. מצד שני, היא לא יודעת איך היא תוכל להמשיך להיות
איתו אחרי מה שהוא עשה לה. היא גם ידעה שזה לא היה משהו חד
פעמי, זה היה ממש קשר. כשהוא ניסה לרדוף אחריה, הזנזונת צעקה
אחריו "זיוי!"
"אני מניחה שאין לי באמת ברירות. אני לא יכולה להמשיך להיות
איתו. הוא בגד בי. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד אמרתי לעצמי
שאני לא אהיה עם גבר שבוגד בי. שזה הקו האדום הכי ברור שיש.
ותראה אותי עכשיו, מתלבטת אם לסלוח לו. החרא הזה. החרא הקטן
והמושתן הזה. אני לא מאמינה שאני עדיין אוהבת אותו.  אתה יודע
שההורים שלי גרושים? טוב, אז הם גרושים. הם התגרשו כשהייתי בת
שתים-עשרה. השמוק בגד באימא שלי במשך שנים, והיא ידעה. היא
ידעה, והיא שתקה לו על זה. היא חשבה שזה משבר, ושזה יעבור. הוא
שבר לה את הלב, מעך אותו, רמס אותו, ריסק אותו, ולכלב אפילו לא
היה אכפת. הוא לא ראה מה הוא עושה לה. מה הוא עושה לנו. ואימא
שלי, הטיפשה, נשארה איתו. היא פשוט לא יכלה לחשוב על לפרק את
החבילה המשפחתית, שהיא עבדה כל כך קשה להשיג. בסוף השמוק נטש
את שתינו לטובת איזו כלבה בת 21. הוא התחתן איתה, הקים איתה
משפחה, בית, גינה, כל החרא. אני תמיד אמרתי לעצמי שלי זה לא
יקרה. שאני לא אשאר עם מישהו שבוגד בי. ועכשיו, מה יש לי? כלב
וזנזונת. ואני עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לעזוב אותו.
שילבתי את כל החיים שלי בחיים שלו. איך אני אמורה עכשיו פשוט
להתנתק? אני לא תוכנית מדינית, אני בנאדם. מה אני אעשה עכשיו?
מה?"
איילת שוב התפרקה, ואני חיבקתי אותה שוב. בכל הזמן שהיא שפכה
את המונולוג הרגשי-יתר-על-המידה שלה אני שתקתי. לא אמרתי כלום.
עכשיו פשוט חיבקתי אותה, ולחשתי לה שיהיה בסדר. שהיא חזקה יותר
מהכלב הזה, ושהיא חזקה יותר מאימא שלה. שהיא תהיה בסדר לבד,
ואין לה מה לפחד מזה. שכל החברים והחברות שלה יהיו שם לתמוך
בה. שהכל יהיה בסדר. לאט-לאט איילת נרגעה. הרגשתי איך הרעידות
וההתנשפויות נחלשות, הבכי שלה הפך לרפה, וגווע לאיטו. ידעתי
שהיא הרגע סיפרה לי משהו מאוד אישי ומאוד רגיש. ידעתי גם
שעכשיו, זה שהיא שפכה את הלב ככה, שקול לחבית נפץ שפתאום
התיישבה בין שנינו. ניחשתי, וצדקתי, שעכשיו היא תיסגר, מרגישה
חשופה מדי, היא תמהר לעטוף את עצמה בריחוק וניכור כדי שהחבית
לא תתפוצץ. לא היה לי מושג איך לשנות את זה, אז פשוט ישבתי
לידה ושתקתי. גם היא שתקה. אחר-כך היא הרגישה לא בנוח, אז היא
לקחה את הבירה ושתתה. לאט. כל הזמן הזה, אני הסתכלתי עליה,
מנסה להבין למה הכנסתי את עצמי.

איילת מקשיבה ואני מדבר

כשאיילת סיימה את הבירה, היא כנראה הרגישה קצת יותר טוב. היא
הרימה אליי מבט, חייכה, ושאלה אותי בטון משועשע: "למה אתה שותק
כל כך הרבה? אני הרגע שפכתי את כל הבפנוכו שלי, עכשיו תורך
לשפוך קצת." לא באמת ידעתי מה להגיד. לא היה לי כוח כל כך לזה,
והתחיל להיות מאוחר, ולא ממש ידעתי למה אני עדיין יושב ומדבר
איתה. אני לא בדיוק הבנאדם הכי קרוב אליה בעולם, ונראה לי קצת
מוזר כל הסיפור שהתפתח כאן פתאום. הרי מעבר לטראומה האישית
שלה, ולצורך שלה לאוזן קשבת, לא באמת היה כאן משהו מעבר לזה.
ואולי אני טועה?
ואז היא אמרה לי עוד פעם "תשפוך קצת..." ואני חשבתי לעצמי שזה
בטח לא יכול להזיק. אז סיפרתי לה על המשפחה שלי. סיפרתי לה על
אבא שלי, שכשהוא היה בן שלוש הוא חלה בשיתוק ילדים, אבל גם
עכשיו, כשהוא כבר מעל גיל חמישים, עדיין הוא לא יכול לשלוט ביד
ימין, והוא מוגבל מאוד ביד שמאל. וסיפרתי לה על האחות התאומה
שלי, שיום אחד קמה בבוקר, החליטה לקפוץ מגג, קפצה, ושרדה את
הנחיתה הקשה. אבל חלקים ממנה, גם גופניים, וגם נפשיים, לא שרדו
את אותה הקפיצה.
סיפרתי לה דברים שלרוב האנשים לא סיפרתי. דברים שבדרך כלל, אם
כבר הייתי מדבר עליהם, זה היה בהומור, כדי לא להתמודד עם הכאב.
וסיפרתי את הכל בצורה מרוחקת, מנותקת מהמציאות ומהאירועים
עליהם דיברתי, אבל מצד שני גם הרבה יותר אמיתית מההומור המזויף
בו השתמשתי במקרים אחרים. ואיילת פשוט הקשיבה, וכשסיימתי לספר,
היא פשוט אמרה: "זה היה חתיכת סיפור. הוא אמיתי?" והבנתי
שהמילים שאני מקודם לא מצאתי, כדי לנטרל את חבית הנפץ/נפש שלה,
הן בדיוק המילים שבהן היא הרגע נטרלה את חבית הנפץ/נפש שלי.
וצחקתי. צחוק רגוע, משוחרר. גם איילת צחקה. ואז הפלאפון שלי
צלצל.

ארבעה צלצולים ושתי שיחות טלפון

הוצאתי את הפלאפון וראיתי את השם של חברה שלי על הצג. ראיתי גם
שכבר ממש מאוחר. הבנתי שהיא מתקשרת כדי להגיד לי שהיא סיימה את
השמירה והיא הולכת לישון. קמתי מהספסל, התרחקתי כמה צעדים
ועניתי. היא נשמעה עייפה. שמעתי קולות ברקע, מישהו צעק עליה.
היא ביקשה שאני אתקשר אליה חזרה בעוד דקה וניתקה. חזרתי לכיוון
איילת, אמרתי לה שאני הולך להביא עוד בירה והתרחקתי. נכנסתי
לתוך הבית ולקחתי שתי בירות. בדרך החוצה נתקלתי בבעל השמחה.
הוא היה שיכור. הוא חיבק אותי ואז אמר לי: "אתה, אתה טוב אתה!"
זאת הייתה בדיחה קבועה שלנו. הוא נראה מאושר ואני שמחתי
בשבילו. עניתי לו ב"אתה חמוד אתה!" וכשהוא עבר לבן אדם הבא
במסע החיבוקים שלו אני התחמקתי החוצה. הבאתי לאיילת את הבירה
שלה, לקחתי שוב כמה צעדים הצידה, והתקשרתי. היא הייתה בסדר.
היא עייפה. היא הולכת לישון עכשיו. היא רוצה לדעת אם אני בסדר
ומתי אני חוזר הביתה. אמרתי לה שאני עוד מעט זז, שנורא כיף כאן
ושאני אתקשר אליה מחר. לילה טוב. שנינו ניתקנו.
איך שניתקתי הטלפון של איילת צפצף. חשבתי שהיא קיבלה הודעה,
אבל אז זה קרה שוב. הבנתי שמישהו מתקשר אליה. לה זה לקח עוד
צפצוף כדי לשים לב. היא הוציאה את הטלפון והסתכלה על הצג. היא
לא אהבה את מה שהיא ראתה. היא סיננה. חזרתי לשבת לידה. שאלתי
אותה אם זה היה זיו, והיא לא ענתה. אמרתי לה שאולי הגיע הזמן
שהיא תענה לו, היא שוב לא אמרה מילה. אמרתי לה שהיא לא תוכל
לסנן אותו לנצח, הפעם נדמה לי שהיא רצתה לענות לי, אבל הטלפון
שלה שוב צפצף. היא ענתה לטלפון. במשך שלוש דקות בערך היא לא
דיברה. יכולתי לשמוע שבצד השני של הקו זיו מתחנן עכשיו. לא
הצלחתי להבין מילים, אבל מטון וצורת הדיבור הבנתי שהוא רוצה
שהיא תסלח לו. אבל איילת שתקה. היא פשוט הקשיבה לו עד שנגמרו
לו המילים. הוא חיכה לתגובה שלה. אני לא חושב שהוא ציפה לתגובה
שהוא קיבל, אני יודע שאני לא הייתי מוכן לזה.
"זה נגמר, זיו", היא אמרה בטון רגוע ושקול, "מה שאתה עשית לי,
אני לא מוכנה שאף אחד יעשה לי. זה נגמר." והיא ניתקה. הסתכלתי
עליה. כל תנוחת הגוף של איילת השתנתה. היא הייתה זקופה, גאה
באיך שהיא ניהלה את השיחה. הכתפיים שלה נרגעו וגם הפנים שלה.
הרבה מאוד לחץ ירד ממנה וראו את זה. היא הסתכלה עליי. בהתחלה
חשבתי שהיא הולכת לבכות, כבר ראיתי את הדמעות נוצרות בתחתית
העיניים שלה, אבל אז היא עצמה עיניים וחיוך התחיל להתפשט לה על
הפנים.
איילת חזרה לשבת על הספסל והתחילה לשתות את הבירה.

סופו של דבר

אחרי שהתיישבתי לידה שתקנו שוב לכמה דקות. התחלתי להבין, מבעד
לענני האלכוהול שכבר התחילו לעטוף אותי, שמה שקורה כאן זה לא
מה שחשבתי שזה. בהתחלה חשבתי שאיילת היא ידידה בבעיה ואני פשוט
מישהו שמאפשר לה לשפוך את הלב, מנחם ואולי גם נותן עצה על
הדרך. אבל היה יותר מזה. אני נמשכתי לאיילת. מאוד. ולא רק
גופנית. היא הקסימה אותי במובן העתיק של המילה, ועכשיו,
כשעצרתי וחשבתי על זה, הבנתי שאני מאוהב בה. להיות מאוהב
במישהי זה לא אותו דבר כמו לאהוב מישהי. אהבה היא עמוקה, לוקח
הרבה זמן להכיר מישהו מספיק לעומק כדי לאהוב אותו באמת. באהבה
יש משהו נשגב ועילאי ומתמשך. אהבה היא מאוד נדירה וקשה להשגה
וגם כשמשיגים אותה, רוב האנשים נוטים לבזבז אותה בגלל רגשות
אחרים, רגעיים יותר, שמשתלטים זמנית על העולם הרגשי של הבנאדם
וחולפים. להיות מאוהב זה רגש חולף שכזה. זה רגש חזק, אינטנסיבי
ומאוד זמני. אני כרגע הייתי מאוהב באיילת, אבל אני אהבתי את
חברה שלי. למרות שלא היינו מאוהבים, והיו לנו את הבעיות שלנו,
אני אהבתי אותה. הבעיה שלי הייתה מה לעשות עכשיו.
הייתה לי תחושה מאוד חזקה שגם איילת נמשכת אליי, לפחות ברמה
מסוימת, וידעתי שאם הערב יימשך יכול להתפתח משהו ביני ובינה.
הבעיה היא שלא ידעתי מה אני רוצה. מצד אחד יש את חברה שלי
והקשר שלנו, שני הדברים הכי חשובים בחיים שלי באותה תקופה,
ושני דברים שלא רציתי לפגוע בהם בשום מצב. מהצד השני הייתה
איילת והאפשרות הזאת למשהו חדש, מסעיר, אחר, ואני לא יודע אם
זה האלכוהול או לא, אבל חלקים ממני מאוד רצו לזרום עם הרגע.
ואז חוט המחשבה שלי נקטע והרגשתי כאילו יד תופסת אותי ומושכת
אותי חזרה למציאות. זאת לא מטאפורה. איילת נתנה לי כאפה בצוואר
וצחקה.
"לאן נעלמת?" היא חייכה אליי. לא ראיתי את הפה שלה זז, רק
חיוך. לא הבנתי מאיפה באות המילים. זה נראה כאילו היא דיברה
מהבטן. צחקתי, וגם איילת צחקה, זה היה צחוק ממש יפה. זה היה
הרגע שבו ידעתי מה אני רוצה.
"מתחיל להיות ממש מאוחר", אמרתי, תוך כדי שסימנתי לה עם המבט
על מגרש החניה שהתרוקן ועל אחרוני האנשים שיצאו מהמסיבה. איילת
רק הנהנה, אבל לא ממש אמרה כלום. "אני חושב שכדאי שאני אכנס
ואעזור לסדר שם." עכשיו איילת הסתכלה עלי קצת מוזר. כנראה שהיא
הבינה את הרמז. "לא! אל תלך. עד שאני סוף-סוף מרגישה קצת טוב?!
אל תשאיר אותי לבד עכשיו." לא ידעתי מה להגיד. ידעתי שאני לא
באמת יכול להישאר איתה עכשיו, זה יכול להוביל למקומות ממש לא
טובים. מצד שני גם לא ידעתי איך לסרב לה בעדינות. מכל זה יצא
ששתקתי. איילת פירשה את השתיקה שלי בתור סירוב ועשתה לי פרצוף
מתחנחן. זה היה פרצוף ממש מצחיק ואחרי שאני התחלתי לצחוק גם
איילת צחקה. ניצלתי את זה כדי לזייף שני פיהוקים ארוכים. זה
טריק קבוע שלי. כשאני רוצה ללכת ממקום כלשהו בשעה מאוחרת, אני
תמיד מכניס איזה שני פיהוקים ארוכים, גדולים וברורים כאלה,
ואחרי כמה דקות אני אומר שאני עייף והגיע הזמן שאני אזוז.
כשאני עושה את זה טוב, אנשים מקבלים את זה לגמרי בהבנה,
ולפעמים אפילו יוצא שהם אלו שמציעים שאני אלך הביתה. לאיילת
הייתה דרך ייחודית להתמודד עם זה. היא זרקה עלי את הראש שלה,
ותוך כדי היא מלמלה משהו על זה שאני בכלל לא עייף ושעדיף בהרבה
שאני אשאר איתה. זה די הרס לי את התוכנית.
חיפשתי דרך לשנות נושא, אבל להוביל אותה לכיוון המחשבה על
הליכה הביתה. "איך את חוזרת הביתה הערב?" שאלתי בטון הכי אדיש
שהצלחתי להוציא. "למה? אתה מציע משהו?" היא ניסתה להתגרות בי.
הייתי צריך תירוץ כלשהו לשיחה. "פשוט חשבתי על זה שכבר מאוחר,
ושאת שתית לא מעט. אולי עדיף שלא תנהגי הביתה." אלתרתי, אבל זה
יצא די אמין. איילת המשיכה למשוך את הנושא לכיוונים אחרים.
"אתה מציע לקחת אותי הביתה? זה נשמע מעניין, למרות שאני לא
יודעת כמה הייתי סומכת עלייך לנהוג עכשיו גם כן. סך הכול אתה
שתית יותר ממני." הייתי צריך למצוא דרך אל מחוץ לשיחה הזאת,
ומהר. "חשבתי יותר בכיוון של להזמין לך מונית". "איך אתה מתכנן
לחזור הביתה?" היא חתכה דרך הדברים שלי. התוכנית המקורית שלי
הייתה לנהוג. אני יודע שלשתות ולנהוג זה רעיון רע, אבל בזמנו
חשבתי שאני מסוגל להתמודד עם זה. מה שכן, לא יכולתי להגיד לה
את זה. אמרתי לה שאני מתכנן לעזור לנקות בפנים ואז להתרסק כאן
עד הבוקר. כל הזמן הזה, הראש של איילת היה על הכתף שלי. עכשיו
היא הרימה את הראש, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי בדיוק את מה
שלא רציתי לשמוע. "אני אעשה איתך עסקה. אני אקח מונית אם תבוא
איתי. מה אתה אומר?" ידעתי למה היא מתכוונת. היא לא התכוונה
שנתחלק במונית, היא התכוונה שניסע ביחד לאותו מקום, וזה היה
מקום שאני לא הייתי מוכן להגיע אליו. סירבתי לה בעדינות, אמרתי
לה שהבטחתי שאני אעזור לסדר. איילת עשתה פרצוף עצוב. צחקתי,
והיא עשתה פרצוף כועס. צחקתי עוד פעם.

ולא הלכתי אחריה

אני חושב שזה היה הרגע שאיילת וויתרה. היא קמה מהספסל ונעמדה
מולי, חצי מחייכת אבל עם פרצוף זועף. ראיתי על הפרצוף שלה שהיא
עוברת לבדיחה הקבועה שלה. תמיד כשאיילת הייתה הולכת היא הייתה
מזייפת ריב, סתם בשביל להצחיק את עצמה, מתחילה ללכת, ואז חוזרת
ואומרת משהו כזה קטן כדי שאני אבין שזה בצחוק. זאת הייתה בדיחה
שהיא עשתה עם הרבה אנשים. בקול הכי כועס שהיא הצליחה לגייס היא
אמרה לי שאם אני לא רוצה אז לא צריך, ושבאמת חבל שהיא בזבזה את
הזמן שלה בכלל על לדבר איתי, ושעכשיו רק בשביל לעשות לי דווקא
היא תנהג הביתה, ושאם יקרה לה משהו זה על המצפון שלי. לרגע זה
נשמע אמין, אבל ככל שהיא דיברה יותר יכולתי לשמוע את ההומור
שהיא ניסתה להחביא מתחת לקול שלה. חייכתי וגם איילת חייכה. היא
הסתובבה, כאילו בשביל ללכת, ולמרות החיוך בסיבוב שלה היה יותר
התרסה כנגדי מהומור. אחרי שלושה צעדים היא הסתובבה חזרה. על
הפנים שלה היה חיוך, אבל הוא היה אחר מהחיוכים הרגילים שלה.
איכשהו החיוך הזה נראה לי רך יותר ועצוב בהרבה. איילת חזרה עד
אליי, חיבקה אותי ואמרה לי תודה. "הייתי צריכה מישהו שיתמוך בי
היום, ואתה היית מושלם. תודה." היא נישקה אותי על הלחי
והסתובבה חזרה לכיוון המכונית שלה. "נתראה ביום ראשון", אמרתי
לגב שלה. היא הסתובבה אלי וחייכה שוב את החיוך העצוב שלה. ואז
הייתי תקוע בדילמה.
ידעתי שאני לא צריך לתת לאיילת לנהוג. היא עברה סערת רגשות
באותו היום, והאלכוהול שהיא שתתה לא תרם לכלום. מצד שני ידעתי
גם שאם אני אלך עכשיו לעצור אותה, אני לא אוכל לעצור את עצמי.
ידעתי עד כמה אני רוצה אותה באותם רגעים ושאם אני אפתח לזה דלת
עכשיו אני כבר לא אצליח לסגור אותה. לא הלכתי אחריה.
נורא רציתי ללכת, נורא רציתי להעז להיות יותר, רק לרגע אחד.
אבל לא יכולתי.
לא יכולתי לעשות את זה.
אולי זה גורל. מי יודע מה היה קורה אם הייתי הולך.
כנראה שבאמת זה מה שהיה צריך לקרות...
הבעיה היחידה היא שעכשיו זה מציק לי.
עכשיו כל הזמן יושב לי בראש ה"מה היה יכול להיות אם רק..."
אם רק הייתי הולך אחריה, אולי הייתי מגלה שיש בינינו משהו הרבה
יותר עמוק ממה שחשבתי.
אם רק הייתי הולך אחריה, אולי היום, במקום להיות לבד היה לי
אותה.
אם רק הייתי הולך אחריה, אולי זה היה יכול להיות הרגע שבו כל
החיים שלי ישתנו.
אם רק הייתי הולך אחריה, אולי הכל היה נשאר כמו שהוא היה...
אבל אני לא הלכתי אחריה, והיא נכנסה למכונית ונסעה, ובירידה
לאיילון היא כנראה לא הייתה מספיק מרוכזת כי היא נכנסה לתוך
קיר הבטון בצד הדרך, וכשהאמבולנס הגיע לשם אחרי חמש דקות היא
הייתה מחוסרת הכרה במושב הנהג, ובדרך לבית חולים כנראה שנגמר
לה הכוח להילחם בעצמה, כי הלב שלה הפסיק לפעום. ואני לא הלכתי
אחריה. לא הלכתי אחריה, ועכשיו כבר אין לי מה לעשות בקשר לזה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 10/5/05 14:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיל רוזנטל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה