בין ערוגת הפרחים והדשא
טמנתי אותה באיבה.
כמו שלגיה בתיבת הזכוכית,
שקופה ועיניה כלות
מבטה מזוגג, ונוקב וחודר.
שבע אמות תחתי - אדמה פעורה
ילדה בין הנדנדות ודלת הכניסה.
חלפתי על פניה ועיני בעינה
פרחה נשמתי בראותה
רגביה בפי ודלתה נעולה
יותר לא דיברתי בה.
אצבע הזמן מחוגיה מסבת
עברו מאז שנים רבות
ועדיין, זכרוני מתעקש
מסרב לשכוח את אבלי הקר
ביום בו מלאו לי חמש. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.